תא"מ 31973-05-13

בפני תביעה שעילתה שטר חוב עליו חתם על פי הטענה הנתבע לטובת התובעת, להבטחת חיוביה של חברה שבבעלותו, ספיריט ישראל בע"מ (להלן: החברה), אשר רכשה משקאות מהתובעת.

הנתבע מכחיש את חתימתו על שטר החוב, וטוען כי מעולם לא התבקש ע"י התובעת או מי מטעמה לחתום על שטר חוב להבטחת חיובי החברה.

אין מחלוקת, כי הנתבע אכן שימש כבעל המניות וכמנהל הרשום של החברה, הגם שלמעשה נוהלה החברה על ידי בנו אוהד ושותפו אמיר ביטון, כעולה מדברי הנתבע ועד התובעת. לדברי הנתבע, הכנסת שמו כבעל מניות ומנהל בחברה נועדה לתת לה "גב כלכלי", מאחר שהנתבע הוא בעל חנויות נעליים, ובאמצעות רישומו כבעלים ומנהל, יכולה היתה החברה לקבל אשראי בבנק. לדברי הנתבע, ששה חודשים אחרי תחילת פעילות החברה, התברר לו ולבנו כי השותף אמיר ביטון הונה אותם במצגיו, ועל כן העביר הנתבע את מניות החברה ללא תמורה לערבי תושב מזרח ירושלים ביום 17.5.11 (הוצג מסמך שנערך בפני עו"ד). עם זאת, הוכח כי השותפים המשיכו להפעיל את העסק מכתובת חדשה, ברח' לה גארדיה, ולכתובת זו סופקו פעמיים משקאות בהקפה, בחודשים יוני-יולי 2011, כשאיש הקשר בביצוע ההזמנות היה אמיר ביטון (הוצגו החשבוניות שסכומן הוא הסכום שמלאה התובעת בשטר החוב לאחר שלא נפרעו במשך תקופה של כשמונה חודשים, חרף מאמצי הגביה של התובעת). עלות סחורה זו לא שולמה ע"י אמיר ביטון או ע"י החברה, ועל כן הגישה התובעת את שטר החוב לביצוע.

לנוכח המחלוקת בדבר אותנטיות החתימה, מונה ע"י בית המשפט מומחה לכתבי יד, עו"ד יונתן נפתלי, אשר השווה את החתימה על שטר החוב לחתימות הנתבע כפי שהוצגו בפניו בהכתבה חופשית ובדוגמאות חתימה רבות של הנתבע על מסמכים, לרבות מסמכי החברה מהתקופה הרלוונטית. המומחה קבע כי קרוב לוודאי שהחתימה על שטר החוב מזוייפת, היינו אינה חתימת הנתבע. יצויין, כי בחינה ויזואלית שערכתי אכן מראה הבדל גדול בין החתימות האמורות להיות חתימות הנתבע על שטר החוב, לבין חתימות הנתבע על המסמכים המקוריים ודוגמאות החתימה בהכתבה, שנמסרו למומחה, כאשר מנגד, בחתימות ההשוואה, אלה המקוריות ואלה שבהכתבה, יש דמיון רב זו לזו.

כדי לסתור את מסקנות המומחה, זומן מטעם התובעת לעדות מר רני מזרחי, סוכן המכירות של התובעת באותה תקופה, אשר העיד כי הוא שהחתים את הנתבע על שטר החוב במחסן החברה בתחילת היחסים העסקיים. לדבריו, האירוע עצמו לא זכור לו והוא לא הכיר את הנתבע בעת החתמתו על שטר החוב, אלא שהנתבע הוצג לו ע"י בנו אוהד ושותפו אמיר, כאביו של אוהד, ובמעמד זה חתם על שטר החוב. העד תאר כי הנוהל הרגיל שלו היה לאמת את החתימות על שטר החוב באמצעות צילום תעודת הזהות של בעל המניות/המנהל החותם על השטר, וכן לאמת את פרטי החברה ע"י הצגת תעודת ההתאגדות של החברה. ב"כ התובעת הציג בדיון העתקים צילומיים של מסמכים אלה, אשר העד מסר כי בהתאם לנוהל עבודתו, נמסרו לו במעמד ההחתמה או נשלחו לאחר מכן בפקס למשרדי התובעת.

עדות מר מזרחי היתה מהימנה עלי, אך אין בה כדי להסיר את הספקות העולים מאי ההתאמה בין החתימות הנטענות של הנתבע על השטר לבין חתימותיו הרגילות, אי התאמה העולה הן מחוו"ד המומחה והן מבחינה ויזואלית עצמאית. מר מזרחי העיד, בהגינותו, כי לא הכיר את הנתבע קודם להחתמתו, וכי יתכן שאת תעודת הזהות קיבלה התובעת למחרת בפקס. לפיכך, תתכן האפשרות כי מסיבות כלשהן, השמורות לאמיר ואוהד מנהלי החברה בפועל, הוצג בפני מזרחי אדם אחר בעת ההחתמה על שטר החוב, כאילו הוא אביו של אוהד, ולמחרת נשלח אליו בפקס צילום תעודת הזהות של הנתבע – כאשר הצילום שביד התובעת מושחר באופן שלא ניתן לזהות את המצולם בתמונה שבתעודת הזהות. באופן כזה, יתכן שמזרחי הוטעה לגבי זהות האדם שחתם בפניו והלה התחזה להיות הנתבע. אפשרות זו נראית לכאורה רחוקה, שכן הוכח כי הנתבע חתם על מסמכי שעבוד שונים לטובת החברה כלפי הבנק, ואין סיבה להניח שהיה מסרב לחתום על שטר חוב לטובת התובעת, באופן שהצריך את המנהלים בפועל לבצע תרמית מעין זו. לפי עדותו של הנתבע, הוא כלל לא התבקש לחתום והדבר אומר דרשני, מאחר שאין חולק כי החותמת שעל שטר החוב היא של החברה, ומכאן שמאן דהוא מטעם החברה אכן חתם עליו. על כן עולה התמיהה, מדוע לא נתבקש הנתבע ע"י אמיר ואוהד לחתום על שטר החוב לטובת התובעת, שהרי הוכח באופן מהימן כי היתה מצד התובעת דרישה לחתימה כזו.

עם זאת, באותה מידה של הגיון, ניתן לשאול, מה הסבירות כי הנתבע "יזייף" את חתימתו הוא ויחתום במתכוון חתימה שונה מבחינה גרפית לעומת חתימתו הרגילה, כאשר הוכח כי לא עשה כך במקומות אחרים בהם נדרש לחתום על מסמכים שונים לטובת החברה, כפי שהוצגו למומחה לכתבי יד, וחתם בחתימתו הרגילה. קל וחומר, כשהדבר היה בתחילת היחסים העסקיים וכאשר עדיין לא היה צפי כי החברה לא תעמוד בחיוביה כלפי ספקיה ו/או כי הנתבע יעביר את הבעלות במניות החברה לאחר ללא תמורה.

במכלול השיקולים, אני סבורה כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה על פי מאזן ההסתברויות, להוכיח כי החתימה על שטר החוב היא חתימתו של הנתבע.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך 5,000 ש"ח + מע"מ וכן בעלות מחצית משכ"ט המומחה, כפי ששולמה על ידו.