תא"מ 31871-09-13 חן נ' כהן ואח'

בפניי תביעה כספית בעילה שטרית בגין שטר חוב ע"ס 30,000 ₪ (בערכי קרן) מיום 30.6.11 (להלן: "שטר החוב"). על שטר החוב צוין " לביטחון בלבד". התובע הוא הנפרע על פי שטר החוב ביחד עם רעייתו.

תחילה הוגשה בקשה לביצוע שטר החוב בלשכת ההוצל"פ תל אביב (תיק הוצל"פ מס' 01-72614-13-7). בהמשך הועבר הדיון לבית משפט השלום בעכו. לאחר שניתנה לנתבעים רשות להתגונן, נפתח התיק האזרחי שבפניי.

הצדדים הגישו להסכמה דיונית לפיה לא ישמעו ראיות, יוגשו סיכומים בכתב והתיק יוכרע בפסק דין מנומק.

כעולה מתצהיר עדות ראשית התובע, הוא ורעייתו הינם הבעלים של נכס המצוי ברח' גרניום 12/1 בנהריה; ביום 15.6.11 חתמו הם על הסכם להשכרת הנכס לזוג סמדר וטל כהן (להלן: "השוכרים"), וזאת לתקופה של שנה החל מיום 1.7.11 – 30.6.12 (להלן: "הסכם השכירות"); כתנאי לחתימה על הסכם השכירות, נדרשו השוכרים להחתים שני ערבים על כתב ערבות אישית וכן להמציא שטר חוב על סך 30,000 ש"ח, להבטחת התחייבויותיהם כלפי התובע ורעייתו עפ"י הסכם השכירות; השוכרים נענו לדרישה הנ"ל והודיעו כי יימסר על ידם שטר חוב חתום ע"י אחיה של השוכרת (נתבע 2) וע"י אביו של השוכר (נתבע 1), וכן הם גם אלו שיחתמו על כתב הערבות המצורף להסכם השכירות; לאור העובדה כי הנתבעים אינם מתגוררים בנהריה, התחייבו השוכרים כי ידאגו להחתים את הנתבעים על שטר החוב וימסרו אותו בהקדם לתובע ורעייתו; מס' ימים לאחר חתימת הסכם השכירות נמסר שטר החוב לידי התובע חתום ע"י הנתבעים, וכן צילום תעודת זהות של נתבע 2 חתום על ידו.

עם תום תקופת השכירות המקורית חתמו השוכרים ביום 1.7.12 על הסכם להארכת הסכם השכירות לשנה נוספת החל מיום 1.7.12 עד 30.6.13, שכלל אופציות להארכתו לשתי תקופות שכירות נוספות (שנה בכל פעם), אשר תתחדשנה אוטומטית אלא אם צד יודיע למשנהו בכתב תוך 30 יום מראש לפני כניסת האופציה לתוקפה, על רצונו להביא את הסכם השכירות לסיומו. כן ניתנה לשוכרים האפשרות לשלם את דמי השכירות מידי חודש בהעברה בנקאית מחשבונם בבנק לחשבון הבנק של התובע, ולא באמצעות מסירת 12 שיקים מראש, כפי שנעשה בתקופת השכירות המקורית; לאחר תום שנת השכירות השנייה, ולאור אי מתן הודעה מראש מצד השוכרים, חודש לפני תום שנת השכירות השנייה (30.6.13), בדבר אי רצונם לחדש את תקופת השכירות עפ"י האופציה לשנה נוספת, התחדשה האופציה לשכירת הנכס לשנה נוספת (שנה שלישית), ופועל יוצא מכך, תוקפו של שטר החוב הוארך בהתאם; בסוף חודש יוני 2013, לא שילמו השוכרים את דמי השכירות החודשיים, ובשיחה עם השוכרת הובהר כי מדובר בעיכוב של כמה ימים והעניין יוסדר. במהלך חודש יולי 2013, נעשו פניות נוספות לשוכרת לתשלום דמי השכירות לחודשים יוני-יולי 2013, אך למרות הבטחותיה לבצע את התשלום, הדבר לא נעשה; לאור זאת, לא נותר בידי התובע אלא להודיע לשוכרים על ביטול הסכם השכירות ופינוי המושכר תוך 14 יום מיום ההודעה, שניתנה לשוכרים ביום 21.7.13. עוד באותו יום, נטען, הודיעה השוכרת לתובע כי היא ובעלה יפנו את המושכר לאלתר; לשם הזהירות, נשלחה הודעה נוספת ע"י התובע בדבר ביטול הסכם השכירות ופינוי המושכר עד לא יאוחר מיום 4.8.13; השוכרים פינו בפועל את המושכר במהלך חודש 08/13, והנכס הושכר לדיירים חדשים החל מיום 15.9.13.

התובע טוען כי מתוקף שטר החוב שניתן להבטחת התחייבויות השוכרים כלפיו וכלפי רעייתו עפ"י הסכם השכירות, חייבים הנתבעים (ביחד וכל אחד לחוד) בתשלום מלוא סכום שטר החוב, וזאת בגין כל הנזקים שנגרמו ע"י השוכרים, המסתכמים, עפ"י הנטען, בסך של 40,690 ₪, כמפורט בסעיף 57 לתצהיר עדות ראשית התובע.