תא"מ 31201-11-12 גולן נ' אטלס

בקשה לסילוק התביעה בשל חוסר סמכות עניינית.

1.התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעים לקבלת דמי שכירות מעסק שמנהלים הנתבעים בחנות השייכת לתובע. הנתבעים טענו לזכויות דיירות מוגנת בחנות, והתובע שטען כי הם אינם זכאים לזכויות מעין אלו הגיש תביעה לקבל דמי שכירות ראויים בסך של 4,500 ₪ לחודש. לחילופין טען התובע, כי גם במידה ויימצא כי הנתבעים בעלי זכויות דיירות מוגנת בחנות, עליהם לשלם דמי שכירות ראויים וזאת לאור תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983 (להלן: "התקנות"). בפרט, נוכח תקנה 1(8) הקובעת כי "בית עסק המשמש בעיקר לעסקי עבודות בנין קבלניות או מסחר במקרקעין לרבות תיווך מקרקעין" ותקנה 1(14) הקובעת כי "בית עסק המשמש משרד שבו עוסק בעל מקצוע חופשי". לטענת התובע, עיסוקו של הנתבע בניהול שירותי נכסים ותיווך בא בגדרי תקנות אלו ועל כן אין תחולה לשיעורים המרביים הקבועים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

2.עובר להגשת תביעה זו, הגיש התובע תביעה לפינוי החנות (ת"א 34532-11-11 בבית משפט זה) בטענה כי הנתבעים אינם בעלי זכות דיירות מוגנת, וכי בכל מקרה הם נטשו את החנות ללא כוונה לשוב אליה ואף לא קיימו את תנאי השכירות, בין היתר בשימוש בחנות שלא למטרת השכירות. בקשת התובע לפיצול סעדים, לתביעת דמי שכירות לאחר ההכרעה בשאלת הפינוי וזכויות הנתבעים לדיירות מוגנת, נתקבלה על ידי בית המשפט (כב' השופט ש' אבינור). מאידך, בקשה לאיחוד הדיון בשתי התביעות נדחתה על ידי בית המשפט (כב' הנשיאה השופטת ז' הרמן).

3.בדיון שהתקיים ביום 19.11.13 (בפני כב' השופט י' שקד) הסכימו ב"כ הצדדים כי ההליכים בתיק זה יעוכבו עד למתן פסק דין בתביעת הפינוי. ביום 10.09.14 הודיעו הצדדים כי תביעת הפינוי נסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו תביעת הפינוי נדחתה. המשמעות היא אפוא, כפי שהסכימו הצדדים בדיון מיום 23.12.14, כי הנתבעים בעלי זכויות לדיירות מוגנת בחנות. הנה כי כן, תביעת התובע כיום היא אך בטענה כי לפי התקנות, הנתבעים אינם זכאים לתשלום השיעור המרבי ועליהם לשלם דמי שכירות ראויים כמקובל בשוק.

4.הנתבעים טענו כי תביעה זו אינה בסמכותו של בית משפט זה כי אם בסמכות בית הדין לשכירות. מנגד טען התובע כי מדובר בסמכות מקבילה ובכל מקרה אין מניעה כי בית משפט זה ידון בתביעה כבית דין לשכירות.

הדין בעניין הסמכות העניינית עם הנתבעים.

5.סעיף 140(א) לחוק הגנת הדייר קובע כי "בית דין לשכירות יהיה מוסמך לדון בכל ענין הנובע מהוראות פרקים ב' עד ה', של חלק ב', יהיה שוויו אשר יהיה". פרק ג' הנכלל בפרקים אלו שבסמכות בית הדין לשכירות, עוסק בדמי שכירות של בתי עסק. מדובר בסמכות ייחודית.

6.אכן, ייתכנו מצבים שבית משפט השלום ידון בשאלת גובה דמי השכירות לפי חוק הגנת הדייר, אך זאת כאשר מוגשת לפניו תביעת פינוי, ומכוח סמכות שבגררה (רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2) 625, 630 (1998); ת"א (מחוזי-ב"ש) 7139/03 רחמים נ' מנהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 24.12.12)). כך גם כאשר עילת התביעה הינה לפי חיקוק אחר שאינו חוק הגנת הדייר, שאז לפי הוראת סעיף 140(ג) לחוק קיימת סמכות מקבילה גם לבית משפט השלום (ראו, למשל, ת"א 24617/01 (שלום-חי') עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' אילוז (פורסם בנבו, 27.12.06)). ואולם במקרה זה עילת התביעה של התובע כיום - לאחר ההכרעה בשאלת הפינוי והזכאות של הנתבעים לדיירות מוגנת - היא אך בחוק הגנת הדייר ועל פי התקנות שהותקנו מכוחו. בנסיבות אלו הסמכות מסורה אך לבית הדין לשכירות.

לפיכך, ובהתאם לסמכות הנתונה בסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אני מורה על העברת התובענה לבית הדין לשכירות בתל-אביב.