תא"מ 31132-04-13 אגוד ליסינג בע"מ נ' איריס פרינט בע"מ ואח'

הנתבעת 1 (להלן: "החברה") התקשרה עם התובעת בעסקת ליסינג. על מסמכי העסקה חתמו הנתבע 2 והנתבע 3 – בעלי זכות החתימה בחברה. הנתבעים 2 ו-3 אף חתמו, ביום 27.10.2010, על כתב ערבות אוטונומית לתשלום כל סכום עד סך 120,000 ₪, וכן כערבים לשטר חוב בסכום זה, כאשר עושת השטר הייתה החברה.

לימים, משלא עמדה החברה בתשלומים שהתחייבה להם, מומש הרכב בהליך הוצאה לפועל ונמכר. התובענה שלפניי עניינה תביעת יתרת החוב, בסך של כ-59,000 ₪, מאת הנתבע 2, לאחר שפסק דין נגד הנתבע 3 ניתן בהעדר הגנה ביום 2.7.2013 (כב' הרשם הבכיר יגאל נמרודי) ונגד החברה ביום 27.3.2014.

הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") מעלה את הטענות הבאות ביחס לערבותו:

• התובעת ונציגיה לא הסבירו לנתבע את מהות העסקה, מהות ההתחייבות או היקפה, והסיכון שהיה גלום בעסקה היה גבוה מזה שהיה הנתבע ליטול על עצמו (סעיפים 11 ו-12 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן);

• הנתבע טוען כי "לא העלה על דעתו" כי גם לאחר מימוש השעבוד, תשלום מקדמה וחלק מתשלומי השכירות עלולה להיווצר יתרת חובה, ואילו ידע זאת – היה נוטל על עצמו את מלוא תשלומי השכירות הנותרים;

• במאי 2011 הורחק הנתבע מתפקידיו בחברה, והודיע, כך לטענתו, לתובעת כי עזב את תפקידיו, ומאותו מועד – חלה על התובעת חובה להודיע לו על הפרה של הסכם ההלוואה.

• בסיכומיו הוסיף הנתבע טענה שלא בא זכרה בכתבי הטענות, ולפיה – היה על התובעת להימנע מביצוע העסקה מול החברה, וזאת בשל אינדיקציות שליליות על מצבה הפיננסי. טענה זו, כאמור, לא הובאה בכתבי הטענות, והועלתה לראשונה בסיכומים – ועל כן היא מהווה הרחבת חזית אסורה, ונדחית בזאת.