תא"מ 3110-03-13 מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' מרליס ואח'

1.לפניי תביעת שיבוב ותביעת שיבוב שכנגד, במסגרתן עותרים הצדדים לחייב האחד את רעהו בנזקי רכוש שנגרמו לרכבי מבוטחיהם שהיו מעורבים בתאונת דרכים בצומת הרחובות שדרות גולדה-מינץ-אצ"ג בירושלים ביום 1.5.11 (להלן: "התאונה"). נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

2.התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת"), ביטחה בזמנים הרלוונטיים לתביעה את רכבו של מר מליחי נתנאל , רכב מ.ר. 81-584-23 בבטוח 'מקיף' בר-תוקף, בהתאם לפוליסת ביטוח תקנית מס' 525037884111 (להלן: "רכב התובעת"). הסכום שנתבע בכתב התביעה הינו הסכום אותו שילמה התובעת למבוטחה בשל הנזק בסך 19,687 ₪ וכן, סך נוסף של 500 ₪ בגין הוצאות שונות.

3.הנתבעת 2 והתובעת שכנגד ( להלן: "הנתבעת 2"), ביטחה בזמנים הרלוונטיים לתביעה את רכבה של הנתבעת 1, רכב מ.ר. 83-265-66 בבטוח 'מקיף' בר-תוקף בהתאם לפוליסת ביטוח תקנית מס 06-33-552287 ( להלן: " רכב הנתבעות"). הסכום שנתבע בכתב התביעה שכנגד הינו הסכום אותו שילמה התובעת למבוטחת בשל הנזק למבוטחתה בסך 37,086 ₪.

4.אליבא דגירסת התובעת, כפי שנטענה בכתב התביעה, התאונה אירעה שעה שרכב הנתבעים לא ציית לתמרור 'האט ותן זכות קדימה' לרכב החוצה את הצומת, התפרץ לצומת ופגע ברכב התובעת שנכנס לצומת מצד שמאל. בנוסף נטען, כי נגד הנתבעת 1 הוגש כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים בת.ד. 7887-08-11 בו הואשמה בגרימת התאונה בעטייה של נהיגה רשלנית מצידה. הנתבעת הודתה בעובדות כתב האישום ובית המשפט הרשיעה וגזר את דינה (נספחים א1 –א2 לכתב התביעה).

5.אליבא דגירסת הנתבעים כפי שנטענה בכתב ההגנה, רכב הנתבעים נהוג על ידי הנתבעת 1, ציית לתמרור הניצב בדרכו בטרם נכנס לצומת. הנתבעת 1 בחנה את הדרך והבחינה כי בעוד שמולה עומד אוטובוס, הדרך החוצה את הצומת מימין ומשמאל פנויה. או-אז נכנס רכב הנתבעות אל תוך הצומת במטרה לבצע פנייה שמאלה. לפתע, הופיעה משאית אשר עקפה מימין את האוטובוס ומבלי לאותת, והנתבעת 1 בלמה את רכבה על מנת למנוע התנגשות. כתוצאה מכך, רכב הנתבעים נעצר כשהוא בולט בחלקו אל תוך הצומת כאשר לפתע נכנס לצומת מצד שמאל לימין רכב התובעת ופגע ברכב הנתבעות.

6.בדיון שהתקיים בפניי ביום 4.12.14 במעמד הצדדים ובאי-כוחם, לא הייתה מחלוקת, כי נוכח פסק הדין המרשיע את הנתבעת 1 בגרימת התאונה ונוכח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הנזיקין") האחריות לקרות התאונה מוטלת לפתחם של הנתבעים. עוד יצויין, כי בהתאם להוראת החוק הנ"ל, פסק דין מרשיע הוכר כראיה קבילה בהליך אזרחי. על רקע האמור, ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה, לא יישמעו ראיות בתיק ויצמצמו טענותיהם לשאלת האשם התורם ודינה של התביעה שכנגד.

7.ב"כ התובעת התמקד בסיכומיו בהרשעת הנתבעת 1 באחריות לגרימת התאונה ובהיעדר קיומו של 'אשם תורם' מצד נהג התובעת וזאת לטעמו, הואיל ולא היה צריך לצפות לאי- ציות רכב הנתבעים לתמרור הניצב בכיוון נסיעתו והתפרצותו לצומת. כמו כן, ב"כ התובעת התייחס למופרכות גירסת הנתבעת 1. לדידו, אין להטיל על נהגה 'אשם' כמשמעותו בסעיף 64 לפקודת הנזיקין. אשר לשאלת קיומו של 'אשם תורם' במקרה דנן כמשמעותו בסעיף 68 לפקודת הנזיקין טען, כי נקודת המוצא של סעיף זה ושל כל הפסיקה היא, כי טענת 'אשם תורם', כשלעצמה, אינה יוצרת עילת תביעה, שכן, במהותה מהווה טענה זו עילה להפחתת פיצוי בלבד ונוכח האמור, עתר לקבלת התביעה העיקרית במלואה ולדחיית התביעה שכנגד.

8.ב"כ הנתבעות התמקד בסיכומיו בשתי סוגיות. האחת, סוגיית הטלת אשם תורם משמעותי על נהג רכב התובעת והסוגיה המשפטית באם קמה לתובעת שכנגד עילת תביעה עצמאית. לעניין ה-'אשם התורם', הפנה ב"כ הנתבעים את בית המשפט למסקנות הבוחן המשטרתי הקובעות, כי לו נהג רכב התובעת במהירות המותרת יכול היה למנוע את התאונה.

כמו כן, ציין כי עד התובעת בעדותו במשטרה מסר שהבחין ברכב הנתבעת 1 מתפרץ לצומת במרחק של 10 מטרים מהצומת בעוד שמדו"ח הבוחן עולה, כי על פי סימני הבלימה של רכב התובעת מדובר במרחק גדול של 51.37 מטרים. עוד מציין עד התובעת, כי הבחין ברכב הנתבעת כ-330 מטר לפני הכניסה לצומת. בנוסף ציין, כי מוקד הנזק ברכב הנתבעות הינו בדופן שמאל עובדה שיש בה כדי להעיד כי רכב הנתבעות נכנס לצומת לפני רכב התובעת וכי רכב התובעת הוא זה שפגע ברכב הנתבעות. אשר לסוגיה השנייה סבור ב"כ הנתבעות, כי בנסיבות אלה, לא רק שיש להטיל 'אשם תורם' משמעותי על נהג רכב התובעת בהתחשב בנסיבות הדי ברורות של התאונה וכי קיימת לתובעת שכנגד הזכות לעילה עצמאית.