אלביליה נ' אילן

1.עסקינן בתביעה שטרית בגין המחאה על סך של 5,000 ₪ ז. פ. 25.4.14, בה אוחז התובע, אשר נמשכה מחשבון הנתבע וחוללה באי פירעון מחמת הוראת ביטול (להלן: "ההמחאה").

2.התביעה נדונה בסדר דין מהיר ועל כן, כמצוות תקנה 214ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן "התקנות") - פסק הדין ינומק באופן תמציתי.

3.העובדות הצריכות לענייננו, ואשר הוכחו לפניי הן, בתמצית, כדלקמן:

3.1התובע העניק שירותי תיווך לנתבע ושותפיו בקשר לנכס ברחוב קיבוץ גלויות 25, חיפה, הכולל 4 דירות, בהתאם לחוזה מיום 2.1.13 (להלן: "הנכס").

3.2בעקבות כך, נקשרה ביום 11.4.13 עסקה בין מוכרי הנכס ובין התובע ושותפיו, הגם שבסופו של יום התובע רכש רק דירה אחת מתוך הנכס (להלן: "הדירה").

3.3מכל מקום, ביום 7.11.13, סיכמו הצדדים כי דמי התיווך להם זכאי התובע יעמדו על סך של 39,000 ₪, כאשר סך של 20,000 ש"ח שולם עוד קודם כן, ובגין היתרה, מסר הנתבע לתובע 4 המחאות דחויות על סך של 5,000 ₪ כל אחת, שאחת מהן היא ההמחאה מושא תיק זה (להלן: "ההסכם" ו- "דמי התיווך", בהתאמה). שתי ההמחאות הראשונות (ליום 25.12.13 וליום 25.2.14) - נפרעו.

3.4ביום 20.2.14 נחתם בין השניים חוזה שכירות ביחס לדירה לתקופה שמיום 10.2.14 ועד ליום 9.2.15, תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 2,300 ₪, עם אופציה לשנה נוספת בתוספת של 10%, כאשר לתובע זכות לשכירות משנה (להלן: "חוזה השכירות" ו- "דמי השכירות", בהתאמה). עוד צוין בחוזה השכירות כי דמי השכירות ישולמו בכל 20 לחודש מראש.

3.5התובע מסר לנתבע שתי המחאות בגין החודשיים הראשונים (ליום 10.2.14 וליום 10.3.14). המחאות אלה כובדו על ידו.

3.6התובע השכיר את הדירה לצד ג' תמורת דמי שכירות חודשיים בסך של 3,600 ש"ח (להלן: "הדיירים").

3.7במועד פירעון ההמחאה (25.4.14) או בסמוך לכך, נתן הנתבע הוראה לבנק בדבר ביטולה.

3.8ביום 15.6.14, ביטל הנתבע את חוזה השכירות והורה לדיירים לשלם לו ישירות את דמי השכירות.

4.עסקינן בתביעה שטרית. הנתבע אינו חולק כי ההמחאה מושא התביעה חתומה על ידו ומשוכה מחשבונו. משכך, עומדות לתובע החזקות הנקובות בפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות") ובכלל זה חזקת התמורה הנקובה בסעיף 29(א) לפקודת השטרות אשר על הנתבע מוטל הנטל להפריכה (ראו: ע"א (חיפה) 4413/98, מרגלית נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (14.4.99); ע"א (חיפה) 1428/00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עייני (21.3.02); רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ פ"ד נב(2) 345 (1998); ע"א (מרכז) 22401-05-14, לסרי נ' אוצר הארץ שמיטה בע"מ (22.9.14); ש. זוסמן, "דיני שטרות", מהדורה שלישית, עמוד 119-121; ש. לרנר "דיני שטרות", מהדורה שנייה – 2007, עמוד 222).

5.הנתבע אינו טוען להעדר תמורה או לכישלון העסקה (משמודה הוא בהסכם מיום 7.11.13 מכוחו ניתנה ההמחאה), אלא אך ורק לקיזוז. לשיטתו, התובע חדל מלשלם דמי שכירות ואף לא עמד בתשלומים בגין הדירה בהם הוא חב על פי חוזה השכירות, ועל כן, קיזז את חובו מסכום ההמחאה.

טענת הקיזוז הינה טענה טובה, אך הנטל להוכיח אותה מוטל על הנתבע. טענת הקיזוז כמוה כטענת תביעה ובסוגיה זו הנתבע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3)18 (2006); רע"א 3646/98 כ.ו.ע לבניין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891 (2003); ע"א 217/55 קניגסהופר נ' ליגה להטבת השמיעה פ"ד יא (1957); א. הרנון, "דיני ראיות" כרך א' , התש"ל – 1970, עמ' 205; כב' הש. א. גורן "סוגיות בסדר הדין האזרחי", (2003) עמוד 323).