תא"מ 30182-06-13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' זאוי

לפני תביעה בסדר דין מהיר, שעניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, שארעה ביום 19/04/2002, בין רכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין רכב בו נהגה הנתבעת.

אין מחלוקת, כי התאונה ארעה במתחם חניה צפוף וכי שני כלי הרכב ביקשו לצאת מחניה בנסיעה לאחור. נהג התובעת טוען, כי נסע לאחור על מנת לצאת מהחניה מבין שתי מכוניות חונות. עמד, תוך שהוא חוסם את הנתיב במטרה להתיישר ולנסוע קדימה ואז פגעה בו הנתבעת שנסעה לאחור בנתיב במטרה לצאת מן החניה. הנתבעת, טוענת, כי שניהם נסעו לאחור ולא יכלה להבחין ברכב התובעת, כיוון שיצא מבין שתי מכוניות חונות.

המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

בנסיבות המקרה דנן, לאחר שבחנתי היטב את שתי הגרסאות, שוכנעתי שיש להעדיף את גרסת עד התובעת על פני גרסת הנתבעת, שכן בעוד גרסת עד התובעת הייתה אחת ויחידה החל ממועד קרות התאונה ולפיה התאונה ארעה בעוד רכבו עומד, בגרסת הנתבעת נפלו סתירות שאינן מאפשרות לסמוך עליה ממצאים.

במה דברים אמורים: בכתב הגנה עליו חתומה הנתבעת עצמה, טענה הנתבעת באשר לנסיבות התאונה, כי רכבה הוא זה שעמד במקום לאחר שהשלימה יציאה מחניה, ונהג רכב התובעת נסע לאחור מבלי לוודא ששטח החניה פנוי והוא זה שפגע ברכב הנתבעת (סעיף 3 לכתב ההגנה), גם בהמשך שבה וחזרה הנתבעת, כי רכבה בעת התאונה היה במצב עמידה. הוסיפה הנתבעת וצרפה תרשים בו כתבה כדלקמן: "יצאתי ב"רברס" לכיוון היציאה מהחניה בעודי עומדת, נסע רכב צד ג', ברברס מחנייתו ופגע בטמבון הרכב". הנתבעת הוסיפה בסעיף 7 לכתב ההגנה, כי בתאונה נפגעו מגיני הרכבים – הקדמי שמאלי אצל הנתבעת והאחורי שמאלי ברכב התובעת.

לעומת דברים אלה, העידה הנתבעת בבית המשפט: "שנינו עשינו רוורס ביחד והוא לא הסתכל והטמבון שלו נתקע בטמבון שלי וקרתה לו שריטה קטנה של הצבע ולי לא היה כלום. היה רק שפשוף קטן של הצבע וזה הכל" (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 28-29). בחקירה הנגדית הבהירה: "בזמן התאונה הרכב שלי היה בהילוך אחורי ונסעתי רוורס הוא עמד בין שתי מכוניות. הוא בא לצאת ולא היה לו שדה ראייה כי הוא יצא מבין שתי מכוניות וכשהתקדמתי הוא קיבל מכה. לי לא קרה כלום ברכבי. שני הטמבונים האחוריים נפגשו" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-13).

הווה אומר מדובר בשתי גרסאות השונות מרחק מערב ממזרח, לפי האחת עליה חתומה הנתבעת, התאונה ארעה בעודה בעמידה, ונפגע אצלה הפגוש הקדמי ולפי האחרת, התאונה ארעה בעודה בנסיעה לאחור ולא נפגע ברכבה כלום. כאשר נשאלה הנתבעת אודות השינוי בגרסה השיבה כי עו"ד כתבה לה את כתב ההגנה. בכך אין כדי להצדיק את השוני בגרסאות, שכן הנתבעת עצמה היא זו שחתומה על כתב ההגנה ולכתב ההגנה מצורף שרטוט הכתוב בגוף ראשון, דהיינו הנתבעת היא זו שכתבה שהתאונה ארעה בעודה עומדת. סתירות אלה אינן מאפשרות לקבוע ממצאים על סמך גרסת הנתבעת.

יתירה מזו, הנזק כפי שניכר בתמונות שהציגה התובעת, מתיישב עם פגיעה של "הטבעה" שנוצרה על ידי פגוש אחורי בכנף האחורית ברכב התובעת, דהיינו, הנזק מתיישב עם הגרסה כי רכב התובעת עמד בניצב לנתיב ורכב הנתבעת נסע לאחור ופגע בו.

אוסיף עוד, כי הנתבעת נטלה סיכון משמעותי שעה שהחליטה לנסוע לאחור בנתיב לאורך שורת כלי רכב החונים, כדין, בניצב למדרכה כאשר במצב זה יש לנתבעת קושי משמעותי להבחין בכלי הרכב היוצאים מן החניה.