בקל נ' מוסטפה ואח'

התובע התעתד להקים עסק לאירועים קטנים, פאב ומכירת מזון מבושל במישור אדומים. במסגרת הקמת העסק רכש התובע ביום 3.8.16 לטובת מטבח העסק תנור ומנדף במחיר הנמוך לטענתו משוויים בשוק. התובע העביר את התנור והמנדף לחצר העסק.

ביום 22.8.16 הגיע הנתבע 1 כשהוא נוהג במשאיתו לחצר עסקו של התובע לצורך פריקת משטח ריצוף שהוזמן על ידי התובע. במהלך הנסיעה פגעה המשאית בתנור ובמנדף אשר היו בצד הדרך וגרמה להם נזק שלטענת התובע אינו ניתן לתיקון. לאחר דין ודברים עם הנתבעת 2, המבטחת של המשאית, ולאחר שבוצעה בדיקת שמאי מטעמה הסכימה הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 15,000 ₪. בעקבות זאת הגיש התובע את תביעתו זו במסגרתה טען כי הנתבעת 2 לא נתנה לו לעיין בדוח השמאי מטעמה, וכי שמאי מטעמו העמיד את הנזק על סכום גבוה בהרבה. התובע דרש את הפרש הנזק עבור הציוד, פיצויים בגין עוגמת נפש וחוסר תום לב, ופיצוי בגין ההפסדים העסקיים שנגרמו לתובע.

ביום 27.3.18 במסגרת דיון מקדמי הגיעו הצדדים להסכמה, אשר ניתן לה תוקף של החלטה, לפיה ימונה שמאי מכריע מטעם בית המשפט שיעריך את שווי התנור והמנדף שניזוקו. הסכום שישולם לתובע יהיה ההפרש בין קביעת השמאי לבין הסכום של 15,000 ₪ שכבר שולם. עוד הוסכם כי מסכום זה ינוכה אשם תורם שייקבע על ידי בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וזאת לאחר קבלת טיעונים קצרים מהצדדים בשאלה זו. הוסכם כי הוצאות ושכ"ט עו"ד ייקבעו בהתאם לשיקול דעת בית המשפט.

בהתאם להסכמה זו מונה השמאי מר אמנון חסון. על פי חוות דעתו התנור והמנדף ניזוקו כליל. כמו כן נקבע כי ערכו של התנור במצב משומש כפי ערב האירוע עמד על סך של 16,000 ₪ כולל הובלה והפעלה, וכי מחיר מנדף משומש הינו 5,000 ₪. סה"כ העריך השמאי את ערכם של התנור והמנדף בערכם כמשומשים על סך של 21,000 ₪ (ערכם כחדשים הועמד על סך של 60,500 ₪). הסכומים אינם כוללים מע"מ. יש לציין כי השמאי ענה על שאלות הבהרה שהוצגו מטעם הנתבעים, אך למעשה אין בתשובותיו כדי לשנות את הסכומים האמורים.

הצדדים הגישו טיעונים בסוגיית האשם התורם, ובהתאם להחלטתי גם התייחסות לסכומים שננקבו בחוות הדעת – על פי ערך חדש ועל פי ערך משומש. התובע טוען כי הנתבעים לא הוכיחו כל אשם תורם מצידו. לטענתו, הציוד הובל למעשה על ידי אותו נהג שהוביל את הריצוף והונח במקום בו נפגע על ידי הנהג, הנתבע 1. הנהג, ידע אם כן על קיומו של הציוד אך בעת נסיעתו לאחור פגע בציוד וגרם לו נזק בלתי הפיך. עוד נטען כי הציוד היה בצד הדרך. בתחשיב שצירף התובע לטיעוניו הוא ביקש כי ייפסק לו ההפרש עבור הנזק בסך של 9,570 ₪. לטענתו, יש להוסיף לסכומי חוות הדעת מע"מ שכן התובע שילם עבור הציוד סכום הכולל מע"מ ולא יכול היה להזדכות בגינו. כמו כן ביקש התובע כי ייפסק לטובתו תשלום אגרה, תשלום חלקו בחוות דעת המומחה, שכ"ט והוצאות.

הנתבעים טוענים כי יש לייחס לתובע אשם תורם בגובה של 50%. לטענתם, הוא זה שביקש להניח את התנור והמנדף במקום שהונחו והוא זה שהזמין את הריצוף והורה היכן לפרוק אותו. הנתבע 1 נכנס לשטח בליווי התובע. כמו כן נטען כי מדובר במפעל לחיתוך שיש וריצוף אשר נוסעות בו משאיות ומלגזות. עוד נטען כי לא ניתן היה לפרוק את הציוד במקום בו ביקש התובע בנסיעה קדימה אלא בנסיעה לאחור בלבד. התובע לא אחסן את הציוד והניח אותו באמצע השביל במקום פתוח.

בהתאם להסכמת הצדדים נקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע את ההפרש בין חוות הדעת לבין הסכום ששולם שעמד על 15,000 ₪. למעשה לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בערך ציוד משומש והתובע עצמו בחישוב שצירף לטיעוניו דרש את ההפרש לפי שווי הציוד המשומש. באשר לסוגיית המע"מ, הנתבעים לא התייחסו לסוגיה זו. מכל מקום, התובע קנה את הציוד ושילם מע"מ בגינו, אך מאחר שאינו עוסק מורשה לא יכול היה להזדכות על סכום המע"מ. אם ירצה התובע לשוב ולקנות את הציוד שנהרס יהיה עליו לשוב ולשלם מע"מ. לפיכך יש להוסיף לסכומים בחוות הדעת מע"מ ולהעמידם על סך של 24,570 ₪.

באשר לאשם התורם, ובהתאם להסכמת הצדדים לפסוק בעניין זה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות הסיכויים והסיכונים של כל צד, אני מעמידה את האשם התורם של התובע על 10%. לפיכך הסכום לתשלום הוא 22,113 ₪. מסכום זה יש לנכות את הסכום ששולם על ידי הנתבעים העומד על סך של 15,000 ₪, דהיינו נותר סכום לתשלום של 7,113 ₪. יש לציין כי התובע לא היה מיוצג בהליך, וכי הסכום שנדרש בכתב התביעה הועמד על מעל 70,000 ₪, כאשר לבסוף נפסק סכום נמוך בהרבה.

לאור האמור, הנתבעים ישלמו לתובע סך של 7,113 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט בסך של 4,500 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום.