תא"מ 29633-09-14

1.לפניי תביעה כספית על סך 1,740 ₪ ותביעה שכנגד כספית על סך 10,143 ₪, בסדר דין מהיר שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 17.05.2014, בין כלי רכב, מ"ר 69-936-79 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 90-210-52 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, אין הצדדים חלוקים ביניהם לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה ועד ראייה נוסף מטעם התובעת.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, כך שתערך חלוקת אחריות לקרות התאונה בין הנהגים המעורבים בה. נהגת רכב הנתבעות תישא באחריות בשיעור של 90% ואילו נהג רכב התובעת יישא באחריות בשיעור של 10%.

הגם שהצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת ושל העד שהיה עמו ברכב בעת קרות התאונה, שהתיישבה עם היגיון קרות התאונה והייתה משכנעת מאוד, על פני גרסתה של נהגת רכב הנתבעות, שהייתה מהוססת ומעוררת סימני שאלה.

דווקא מעדותה של נהגת רכב הנתבעות ניתן ללמוד על כוונתה לבצע נסיעה אחורנית במטרה לפנות ימינה ולהשתלב בדרך מנחם בגין ובהמשך להשתלב בדרך איילון לכיוון ירושלים, זאת לאחר שהתבלבלה ובמקום לפנות ימינה המשיכה ישר. נהגת רכב הנתבעות מודה בכך (עמ' 7, שורות 24-18 לפרוטוקול).