תא"מ 29394-09-11 ים ואח' נ' וולף ואח'

בפניי תביעה כספית/נזיקית על סך של 74,910 ₪, ותביעה כספית שכנגד על 47,141 ₪.

תיק זה היה קבוע להוכחות, שכן יש מחלוקות עובדתיות בין הצדדים, ובסופו של דבר החליטו הצדדים על הסכם דיוני- הגשת סיכומים ומסמכים וקבלת פסק דין.

אציין כי, קדם לתיק זה הליך שהתנהל בבית המשפט השלום בנהריה, במהלכו תבע הנתבע/התובע שכנגד את התובעת/הנתבעת שכנגד בהליך של תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק יד ותביעה כספית.

כב' השופט שחורי בפסק דינו מיום 21.07.11 דחה את בקשת הרשות להתגונן שהגישה הנתבעת והורה על סילוק ידה וחיוב כספי. אחת הטענות היא שלמעשה התביעות הכספיות נגמרו או באו לידי ביטוי בפסק הדין הנ"ל של השופט שחורי.

לשם הנוחות בלבד תקרא להלן התובעת/הנתבעת שכנגד "התובעת", והנתבע/תובע שכנגד "הנתבע".

להלן יפורטו טענות התובעת:

1. התובעת טוענת, כי שכרה דירה מהנתבע במשך תשע שנים, כאשר הנתבע השכיר לתובעת חלק מנכס אותו הוא בעצמו שוכר. התובעת מציינת, כי אינה יודעת את זהותם של בעלי הדירה.

2. הסכם השכירות בין הצדדים נחתם בחודש 08/2002 למשך שנה, במסגרתו התחייבה התובעת בתשלום סך של 350 דולר לחודש, על פי שערו היציג של הדולר ביום התשלום.

3. בשלב מסוים גילתה התובעת לטענתה, כי חוקיותו של הסכם השכירות מוטל בספק, לאור העובדה כי הנתבע אינו רשאי להשכיר את הנכס לאחר. לטענתה, הנתבע הודה כי אינו הבעלים של הנכס, אולם לא הובאה מטעמו כל ראיה המעידה, כי יש בידו את הזכות ו/או ההיתר להחזיק ו/או להשכיר את הנכס.

4. עם סיום תקופת השכירות ובשמונה השנים שחלפו מאז, היה קיים נוהג בין הצדדים לפיו התובעת מתגוררת במושכר, בתמורה לדמי שכירות ידועים וקבועים מראש, והצדדים לא חידשו את חוזה השכירות בכתב, אלא הסתמכו על הנוהג הקיים בניהם. לטענתה, במשך כל תקופת השכירות עמדה התובעת בתשלומי השכירות במועדם ובמלואם.