תא"מ 29381-09-13 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' זביב

לאחר שעיינתי בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, בתגובה ובתשובה לה, החלטתי לדחות הבקשה.

התובעת הגישה ביום 15.9.13 תביעת שיבוב על סך של 6,135 ₪ כנגד הנתבע בגין נזק שנגרם לרכב מבוטח התובעת בתאונת דרכים, נזק בו נשאה התובעת.

משלא הגיש הנתבע כתב הגנה, הגישה התובעת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. ביום 2.3.14 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע.

ביום 22.4.14 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין. בו ביום ניתנה החלטה לפיה על הנתבע לתמוך בקשתו בתצהיר. רק ביום 10.7.14 הגיש הנתבע בקשה נוספת, מפורטת מקודמתה ונתמכת בתצהיר.

על אף פרק הזמן הניכר בין המועד בו ניתנה ההחלטה אשר התירה לנתבע לתמוך בקשתו בתצהיר ועד למועד בו הוגשה בקשה נתמכת בתצהיר, לא טרח הנתבע להגיש בקשה להארכת מועד או ליתן הסבר כלשהו לאיחור בהגשת הבקשה.

הן בבקשה הראשונה לביטול פסק הדין והן בבקשה הנוספת אשר נתמכה בתצהיר טען הנתבע כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. לטענתו, כתב התביעה מעולם לא הומצא לו. לא זו אף זו, הנתבע טרח ופירט את הסתירות והפגמים בתצהיר המוסר ובאישור המסירה ואף טרח והמציא אישור ממקום עבודתו לפיו במועד ביצוע המסירה שהה במקום עבודתו.

הנתבע טען מפורשות בתצהיר כי כתב התביעה מעולם לא הומצא לו כדין ולא נמסר לו כלל וכי אישורי המסירה בתיק מבוססים על שקרים (סעיפים 10 ו – 14 לתצהיר).

אלא, שבתיק ביהמ"ש מצויה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה שהוגשה על ידי הנתבע עוד ביום 1.12.13, כשלושה חודשים בטרם ניתן פסק הדין בהעדר הגנה.

בבקשה עתר הנתבע למתן ארכה בת 45 יום להגשת כתב ההגנה מהטעם כי נדרש לו זמן לבירור העובדות ולכתיבת כתב ההגנה. הנתבע אף ציין כי קיבל הסכמת התובעת לבקשה.

חשוב מכך, בפתח הבקשה למתן הארכה להגשת כתב ההגנה ציין הנתבע כי כתב התביעה הומצא לו ביום 13.11.13 במסירה אישית.