ג' נ' עיריית פתח תקווה

בפני תביעה שעניינה נזקי נפילה מאופניים חשמליים בעת רכיבת התובע על מדרכה ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה.

התובע העיד כי בעת שרכב על אופניו החשמליים ביום 29.10.13 ברחוב ז'בוטינסקי, שהינו ציר תנועה מרכזי עמוס וסואן, לכיוון בני ברק, חש סכנה מכלי רכב ועל כן עלה עם אופניו על המדרכה. הוא נסע זמן קצר על המדרכה עד שנתקל במכשול, שנגרם כתוצאה מכך שכ-20 מרצפות מאבנים משתלבות (בגודל 20X20 ס"מ כ"א) הוסרו מהמדרכה, ונוצר בה מעין בור (להלן: המפגע). עקב ההתקלות במפגע הועף התובע מהאופניים ונפל ארצה (להלן: התאונה). התובע טוען לחבלות של שפשופים, נפיחות וכאבים שבעטיים הפסיד ימי עבודה, וכן נזקים לאופניים, קסדה, ופריטים נוספים.

הנתבעת לא הכחישה את קיום המפגע, ואישרה כי בעקבות הדיווח של התובע עליו לאחר התאונה, תוקן המפגע על ידי מחלקת הדרכים. הוצגו תמונות של מקום התאונה לפני ואחרי התיקון.

העד מטעם הנתבעת, מר בוריס גוניצקי מנהל מחלקת הדרכים בעיריה, העיד כי העיריה אינה נוהגת לשלוח סיירים לסרוק את מדרכות וכבישי העיר דרך קבע בחיפוש אחר מפגעים שטרם דווחו לה, אלא מתייחסת רק לפניות של אזרחים למוקד, או בכתב, לגבי מפגעים, ואז בודקת ומתקנת ככל הנדרש.

הנתבעת טוענת כי לא הוכח ברמה הנדרשת כי התאונה ארעה במקום בו היה המפגע, וכן כי לתובע אשם תורם בשיעור מירבי עקב כך שנסע באופניים חשמליים על המדרכה בניגוד לתקנה 129 לתקנות התעבורה, וכן בשל כך שמדובר במדרכה רחבה של 2.5-3 מטר והתובע יכול היה לראות את המפגע ולהמנע מלהכנס לתוכו, אלא לעבור לידו. כן טוענת הנתבעת כי יתכן שהמפגע נוצר באותו יום או סמוך לכך וכי היא לא קיבלה כל דיווח קודם שהתריע על קיום המפגע, ועל כן לא מוטלת עליה אחריות לפי דיני הרשלנות. כן טוענת הנתבעת כי הנזקים הנטענים לא הוכחו ולא הוכח הקשר בין הקבלות שצורפו לבין התאונה.

דיון

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, גרסת התובע לעניין נסיבות קרות התאונה היתה מהימנה עלי בעיקרה, ושוכנעתי כעל פי מאזן ההסתברויות כי התאונה ארעה במקום הימצאות המפגע ובעטיו. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התובע נסע על המדרכה רק באותו מקטע הסמוך למפגע משום שחש סכנה רגעית. להתרשמותי, התובע נסע על המדרכה מאחר שהרחוב כולו עמוס כלי רכב ומסוכן לרוכבי אופניים בכל עת, והוא העדיף לנסוע על המדרכה בניגוד לתקנות התעבורה על פני חשיפת עצמו לסיכון היפגעות מרכב (כפי שארע למרבה הצער לקרוב משפחתו יואל גרוס ז"ל), ולא רק עלה על המדרכה סמוך לפני התאונה.

כמו כן, מצילומי מקום התאונה ניתן לראות כי אילו נסע התובע על המדרכה במהירות איטית ההולמת את הסיכון שיצרה רכיבתו להולכי הרגל על המדרכה, היינו באיטיות, ומאחר שדחיתי את טענתו כי עלה על המדרכה רק מטרים ספורים לפני המפגע, יכול היה להבחין על נקלה במפגע בעוד מועד ולעקוף אותו מצידו הימני או השמאלי ללא קושי. המסקנה היא איפוא כי התובע נסע על המדרכה במהירות מופרזת בהתחשב בתנאי השטח ובסיכון הנובע מנהיגה על כלי תחבורה מהיר במקום שאינו מיועד לכך, הן לעצמו והן להולכי רגל.

לפי תצלומי המפגע ניתן להתרשם כי מדובר במפגע שאינו "טרי" שכן האבנים שבקצות הבור כבר מעוקמות אלכסונית בשל דריכת הולכי רגל או אופניים עליהן לאחר בסרת האבנים שנעקרו ממקומן, באופן שהן נוטות על צידן, חלקן בולטות וחלקן שקועות. כאמור, מדובר במפגע גדול ברחוב מרכזי בעיר. הנתבעת יכולה לשקול, משיקולים כלכליים, שאין זה כלכלי להוציא כספי ציבור על חוליות סיירים שינטרו וידווחו לה על מפגעים בטרם התקבל דיווח מהאזרחים העוברים ושבים, נוכח העלות של העסקת עובדים קבועים לצורך כך. ברם, הדיווח עליו מסתמכת העיריה מגיע לעתים קרובות לאחר שכבר קרתה תאונה בעטיים של אותם מפגעים. העיריה אינה יכולה לאחוז את המקל בשני קצותיו, מצד אחד ליטול ביודעין את הסיכון לכך שאזרחים יינזקו נזקי גוף ורכוש כתוצאה מהמפגעים שטרם דווחו לה, ושהיא לא עשתה מאומה כדי לנטרם, ומצד שני לסרב לפצות את אותם אזרחים נפגעים שהם-הם לעתים קרובות המדווחים, כמו במקרה זה.

אני סבורה כי בהתחשב בכך שמדובר בציר תנועה מרכזי ועמוס, ובמפגע בהיקף גדול ובולט לעין שאינו בן יומו, היתה מוטלת על העיריה חובה לנטרו ולתקנו עובר לקרות התאונה.