בפניי תביעה כספית על סך 70,000 ש"ח בגין אי תשלום מלוא הכספים המגיעים לתובעת, לשיטתה, עבור ציוד ועבודה שסיפקה לנתבעת.
רקע
1.התובעת הינה חברה העוסקת, לדבריה, בפתרונות מחשוב מתקדמים למגזר הפרטי והעסקי. הנתבעת הינה חברה העוסקת, בין היתר, בתחום הקוסמטיקה. בשנת 2013 עסקה הנתבעת בהקמה של מכון קוסמטיקה ומרכז טלמרקטינג בבניין UMI בראשון לציון ("הפרויקט"). באוגוסט 2013 נקשרה עסקה בין הנתבעת לתובעת, לפיה תספק התובעת לפרויקט ציוד אלקטרוני (מחשבים, מצלמות, מערכות שמע וכדומה) ותתקין אותו. לא נחתם חוזה מסודר בין הצדדים, אלא התובעת הייתה מוציאה "הצעות מחיר", שהיו נחתמות על ידי הנתבעת, לעתים לאחר שינויים בכתב יד על גבי ההצעות, ועל יסודן שלחה התובעת לנתבעת חשבונות חיוב.
בנוסף, חתמו התובעת והנתבעת על חוזה שירות עבור שתי מדפסות לייזר שסופקו על ידי התובעת ("חוזה השירות"). בהתאם לחוזה זה, החכירה התובעת לנתבעת שתי מדפסות, אשר נותרו בבעלות התובעת, והנתבעת הייתה אמורה לשלם לה סך של 236 ש"ח לחודש עבור כל מדפסת. עוד נקבע בהסכם, כי אי תשלום של חודשיים רצופים ייחשב כביטול של ההסכם, וכי במקרה כזה יהא על הנתבעת לשלם לתובעת "קנס יציאה" בסך 708 ש"ח לכל מדפסת, היינו סך הכל 1,416 ש"ח. אין חולק שהמדפסות סופקו על ידי התובעת, והנתבעת לא שילמה ולו תשלום אחד בהתאם לחוזה.
2.ביום 30.10.2013 בשעות הבוקר, כאשר הפרויקט עמד בשלבים האחרונים של ההקמה, התרחש אירוע שהוביל להפסקת עבודתה של התובעת בפרויקט. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות המדויקות של האירוע, אולם אין חולק שהוא כלל חילופי דברים קשים בין הבעלים והמנכ"ל של התובעת, מר דוד הרוש ("הרוש"), לבין מנכ"ל הנתבעת, מר משה בנר ("בנר"), שלאחריהם עזב הרוש את המקום. באותו יום שלח הרוש הודעת דואר אלקטרוני לבעלים של הנתבעת (נספח א' לכתב התביעה), מאיה ודורון מורד, בה כתב כך:
"מאיה ודורון שלום
לצערי דרכנו נפרדות
אני ומשה [בנר] לא מצליחים להסתדר ואני לא מבין אפילו מה לעזאזל הוא מצפה או רוצה ממני..."
בשלב זה מפרט הרוש את הציוד שהותקן על ידי התובעת ואת הפעולות שטרם הספיק לבצע בפרויקט, ואז ממשיך וכותב:
"אין לי מושג איזה חתול שחור עבר בנינו עד לשעת הצהרים היום משה סרב לתת לי להיכנס למתחם שלכם כדי לסיים את העבודה [ההדגשה במקור – א' ס']
נושא הסדרת התשלום הוא השאיר את זה כשהוא יראה לנכון לטפל בזה כ[ש]משה ילמד להעריך את העבודה והתכנון שלנו אנחנו לא נהיה שם...".
3.הודעת דואר אלקטרוני זו לא זכתה למענה, ולטענת הנתבעת היא כלל לא הגיעה ליעדה. לטענת התובעת, באת כוחה פנתה טלפונית לגב' מאיה מורד, בדרישה לתשלום החוב של הנתבעת לתובעת. גב' מורד ביקשה פרק זמן של מספר ימים על מנת לבחון את האירועים שהתרחשו. לאחר שלא התקבל מענה, שלחה ב"כ התובעת לנתבעת ביום 10.11.2013 דרישה לתשלום החוב, בה נכתב כי יתרת החוב עומדת על סך של 88,839 ש"ח, אולם כבר באותו היום נשלחה דרישת חוב נוספת בה הועמד החוב על סכום גבוה יותר. ביום 14.11.2013 נשלח מכתב תשובה מטעם ב"כ הנתבעת, בו התבקשה התובעת להמתין עד שתבוצע בדיקה מקיפה של העובדות והטענות. ביום 25.11.2013 נשלח מכתב נוסף על ידי ב"כ הנתבעת, בו נאמר כי העניין עדיין בבדיקה, אולם להוכחת תום הלב של הנתבעת ועל מנת להקטין נזקים מצורף למכתב סך של 50,000 ש"ח בחמש המחאות למועדים דחויים. לאחר חילופי מכתבים נוספים בין הצדדים, שאין צורך לפרטם, הוגשה התביעה הנוכחית.
4.במסגרת התביעה העידו מטעם התובעת הרוש ומר אלי בן ציון, עובד של התובעת שהועסק בפרויקט. מטעם הנתבעת העידו בנר ומר יעקב בנימין, שעבד כמנהל בפרויקט. בתום הדיון נעשה על ידי ניסיון לסיים את התיק בהסכמה, אשר לא צלח, ומשכך אין מנוס מלהכריע בתביעה.
תמצית טענות הצדדים
5.לטענת התובעת, ההתקשרות בין הצדדים החלה באוגוסט 2013, ובשום שלב לא נקבע תאריך יעד מוגדר לסיום הפרויקט, אף כי הצדדים היו מעוניינים, מטבע הדברים, לסיים את העבודה במהירות האפשרית. ביום 30.10.2013 בבוקר הגיע הרוש לעבודה יחד עם אלי בן ציון, ובנר החליט, מסיבה שאינה ברורה, לא לאפשר לתובעת להיכנס לאתר ולהשלים את העבודה. כאשר נשאל בנר על ידי הרוש לגבי התשלום עבור הציוד שסופק נענה כי "לא תראה מאיתנו שקל". לטענת התובעת, בנר סילק אותה מהפרויקט, וזו הסיבה שהיא לא המשיכה בעבודתה. משכך, זכאית התובעת, לטענתה, למלוא הסכומים שאותם הייתה זכאית לקבל לפי תנאי ההסכם, וכן לפיצוי בגין הנזקים העקיפים שנגרמו לה.
6.לטענת התובעת, התחייבויות הנתבעת בגין הציוד שסופק והעבודה שבוצעה עומדות על סך של 102,644 ש"ח. מסכום זה יש לקזז את הסך של 50,000 ש"ח ששולם על ידי הנתבעת, כך שיתרת חובה של הנתבעת ברכיב זה עומדת על 52,644 ש"ח. בנוסף, לטענת התובעת בהתאם לחוזה השירות על הנתבעת לשלם לה "קנס יציאה" בסך 1,416 ש"ח. עוד נטען, כי על אף שנדרשה לעשות זאת לא החזירה הנתבעת לתובעת את המדפסות שסופקו לה במסגרת חוזה השירות, ובשל כך עליה לשלם את מחירן בסך של 4,200 ש"ח.
בנוסף לאמור, טוענת התובעת כי על הנתבעת לפצותה בגין נזקים עקיפים שנגרמו לה עקב הוצאתה מהפרויקט. לטענתה, היא תמחרה את העבודה בפרויקט בחסר, מתוך מחשבה שהנתבעת תהפוך להיות לקוחה קבועה שלה, ומשנכזבה ציפייה זו על הנתבעת לפצותה בגין עבודות אחרות שהפסידה עקב השקעתה בפרויקט. עוד טוענת התובעת, כי בעקבות הפיגור בתשלום על ידי הנתבעת נפגעו תזרימי המזומנים שלה והיא נאלצה להאריך הלוואה שנטלה ולשאת בתשלומי ריבית בגין כך. משיקולי אגרה ועל מנת שהתביעה תתאים לסדר דין מהיר, העמידה התובעת את סכום התביעה הכולל על 70,000 ש"ח.
7.הנתבעת סבורה, לעומת זאת, כי התובעת היא זו שהפרה את ההתקשרות בין הצדדים. לטענת הנתבעת, מלכתחילה נאמר לתובעת כי המועד לסיום הפרויקט הוא יום 1.11.2013, וכי סיום העבודה עד מועד זה הינו תנאי יסודי של ההתקשרות, בשל כך שבמועד זה מתוכננת פתיחת המכון. חרף הבטחה חגיגית של התובעת כי תסיים את עבודתה עד מועד זה, הרי שהתובעת סיפקה ציוד בחסר, לא עמדה במועדים, ביצעה חלק מהעבודות בצורה לקויה ונכון ליום 30.10.2013 הייתה רחוקה מהשלמת העבודה. לטענת הנתבעת, יום זה היה יום "קריטי" מבחינת ביצוע העבודה, שכן ספקים רבים שעבודתם נסמכה על עבודת התובעת המתינו לביצוע העבודה על ידה על מנת שיוכלו להמשיך את עבודתם. על אף שהרוש ידע על כך, הוא הגיע למקום ללא עובדים ואמר כי יש לו סידורים פרטיים שלא מאפשרים לו לעבוד באותו יום. בתגובה אמר לו בנר, כי אם יעזוב בלי להשלים את מלאכתו הוא לא יקבל תשלום, אך הרוש בחר לעזוב. עוד טוענת הנתבעת בסיכומיה, כי התובעת לא סולקה מהפרויקט ולמעשה היא זו שבחרה לנטוש את הפרויקט ובכך להפר את ההסכם.
8.לטענת הנתבעת, היקף העבודות שהוזמנו מהתובעת עומד על סך של 94,975 ש"ח בלבד. מתוך סכום זה יש להפחית את הסך של 50,000 ש"ח ששולם, כך שיתרת הסכום עומדת על 44,975 ש"ח. עוד טוענת הנתבעת, כי חוזה השירות כלל לא נכנס לתוקף, ולפיכך אין לה חבות כלשהי מכוחו. לטענת הנתבעת, לאחר נטישת התובעת היא נאלצה להתקשר עם שתי חברות על מנת שישלימו את העבודה שהיה על התובעת לבצע, ושילמה להן סך של 9,728 ש"ח. בנוסף, בעקבות התנהלות התובעת היא נאלצה לדחות בשבוע ימים את מועד הפתיחה של המכון ונגרמו לה נזקים כספיים ותדמיתיים בשיעור של לפחות 90,000 ש"ח. לטענת הנתבעת, היא זכאית לקזז את הסכומים האמורים מהתחייבויותיה כלפי התובעת, כך שבסופו של חשבון היא אינה חייבת לה דבר.