תא"מ 29227-05-14 בלכר נ' עיריית חיפה

זוהי תביעה להחזר ארנונה ששילם התובע בגין דירה שהוא חוכר, מאחר שלטענתו בתקופה נשוא החיוב בארנונה לא החזיק בדירה.

התובע ואשתו הם בעלי זכות חכירה בדירה בקריית שמואל בחיפה (להלן: "הדירה"), וזאת בהתאם להסכם ביניהם לבין אלונית בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "אלונית") מיום 27.8.03 (להלן: "ההסכם").

הנתבעת (להלן גם: "העיריה") דרשה מן התובע ארנונה עבור תקופה שראשיתה בחודש יוני 2005 וסיומה ביום 15.7.06. מיום 15.7.06 שכרה את הדירה אסתר בן יצחק, והיא חויבה בתשלומי הארנונה החל ממועד זה. התובע לא שילם את הארנונה לתקופה הנדונה הואיל ולטענתו לא החזיק בדירה בתקופה זו, שכן התובע ואשתו מימשו את זכותם לפי ההסכם להשכיר את הדירה באמצעות אלונית, והחל מחודש יוני 2004 שילמה להם אלונית מידי חודש דמי שכירות בסך 600 דולר.

הואיל והתובע לא שילם את הארנונה, נקטה נגדו הנתבעת בהליכי גביה מינהליים, שבמסגרתם הוטל ביום 17.6.12 עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק יהב. ביום 5.7.12 שלח הבנק לעיריה שיק מהחשבון בסכום חוב הארנונה.

בתביעה זו תובע התובע החזר של הסכום ששילם.

הנתבעת העלתה כבר בכתב הגנתה שתי טענות שבגינן מן הדין, לטענתה, לדחות את התביעה על הסף: האחת – סופיות השומה, השניה – התיישנות. אדון תחילה בטענות אלה, ורק אם אמצא כי יש מקום לדחותן יהיה מקום להידרש לתביעה לגופה.

טענתה הראשונה של הנתבעת הינה כי עקרון "סופיות השומה" קובע שמשחלף המועד הקבוע בדין להשיג על שומה היא הפכה לחלוטה, ואין להשיג עליה בהליכים אחרים. בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), טענה שמי שחויב בארנונה אינו המחזיק בנכס יש להעלות בהשגה בפני מנהל הארנונה תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום. הסעיף מאפשר, אומנם, למי שלא הגיש השגה להעלות את הטענה בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, אלא שלשם קבלת היתר כזה יש צורך בטעמים מיוחדים, וכאלה אינם קיימים במקרה זה, ואין מקום לאפשר העלאת הטענה שמונה שנים לאחר קביעת השומה.

טענתה השניה של הנתבעת הינה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן המועד הקובע לצורך מניין תקופת ההתיישנות הוא מועד היווצרות החוב ולא מועד גבייתו.