תא"מ 28999-08-13 מורה נ' מרציאנו

זוהי תביעה לתשלום שכר טיפול שביצע התובע, רופא שיניים במקצועו, בנתבע.

לטענת התובע, סיכם עם הנתבע על ביצוע שתלים דנטליים בשיטת All Fix, תמורת תשלום של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהם 70,800 ₪. אין מחלוקת, כי הנתבע שילם לתובע מקדמה בסך 30,000 ₪. עוד טוען התובע, כי מילא את חלקו, ביצע את פעולות ההשתלה, ונותר רק שלב הרכבת השיניים התותבות עצמן, אלא שהנתבע לא התייצב במרפאתו של התובע להתקנת השיניים, אף שאלה הוכנו והיו ערוכות לביצוע.

הנתבע, מצדו, מודה כי סיכם עם התובע על תשלום בסך 60,000 ₪, אלא שלטענתו סוכם, כי סכום זה ישולם במזומן, ללא תוספת מע"מ. עוד טוען הנתבע, כי סיכם עם התובע על התקנת שתלים מחרסינה, ואולם התברר לו, כי בכוונת התובע להשתיל בפיו שיניים מפלסטיק, ועל כן סירב להמשיך את הטיפול.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, קראתי את הסיכומים שהוגשו בתיק ושבתי ועיינתי בחומר שבתיק, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. ראשית, לעניין המע"מ – התובע לא הוכיח כי על סך 60,000 ₪ שסוכמו לתשלום נדרש הנתבע להוסיף מע"מ. יש לזכור, כי סעיף 17ד לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981, מחייב עוסק לפרסם ולנקוב את מחירו המלא של שירות לצרכן – כלומר המחיר כולל רכיב המע"מ. על כן, ומשלא הוכח היפוכו של דבר, חזקה היא שהמחיר שננקב כולל מע"מ. יוער, כי אמנם בגיליון הטיפול מופיע ציון שלפיו המחיר יהיה 30,000 ₪ + מע"מ לכל לסת, אולם לא הוכח כי הנתבע קיבל לידיו עותק ממסמך זה, או אפילו ראה אותו, על כן – אני קובע כי הסכום שננקב כלל בתוכו את רכיב המע"מ.

אשר לטענה בדבר אי-התאמה בין השירות שאמור היה להיות מסופק לזה שהובטח – בעניין זה הנטל מוטל על כתפי הנתבע, והוא לא הרים אותו. לא הוכח כי הנתבע סיכם עם התובע על סוג שונה של שתלים מזה שהוצע לו בפועל, ולמעשה – מעדותו של התובע שוכנעתי, כי לא ניתן היה להתקין בפיו של הנתבע שתלים מסוג אחר.

יש לציין עוד, כי הנתבע, אשר טען לטיפול לקוי ורשלני מצד התובע, לא הביא כל ראיה לטענה זו, הוא לא הוכיח – בחוות דעת מומחה כנדרש – כי הנתבע יכול היה (וצריך היה) לספק לו שירות שונה מכפי שסופק בפועל. ודוק: משאין מחלוקת שהנתבע החל בביצוע הטיפול, ולמעשה – הגיע לשלבים מתקדמים ביותר במהלכו, חזקה היא כי ידע והסכים לטיפול ולמהותו.

לפנינו, אפוא, טענה שהיא מעין טענת הודאה והדחה – הנתבע מודה בקיומו של הסכם, אך טוען כי התובע הוא שהפר אותו. במצב דברים מעין זה, מתהפך הנטל, והנטל להוכיח את קיומה של הפרה המזכה אותו בביטול ההסכם עובר לנתבע. הנתבע לא הצליח להרים את הנטל, ולא הוכיח כי הביצוע בפועל היה שונה מכפי שהובטח.

אשר לטענה כי התובע לא השלים את ביצוע העבודה – לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדויותיהם, נראה כי לא תיתכן מחלוקת, שהנתבע זנח את הטיפול, וסירב להמשיך ולהתייצב במרפאתו של התובע. מששוכנעתי כי התובע היה נכון להשלים את ביצוע הטיפול כמוסכם, אין בכך שהטיפול לא בוצע בפועל כדי להפחית מזכאותו של התובע למלוא שכרו.

מובן, שככל שהשתלים שהותאמו לנתבע עודם זמינים וקיימים במרפאתו של התובע, אזי כנגד תשלום מלוא סכום פסק הדין, יהיה על התובע להעביר את השתלים לרשות הנתבע.

הפועל היוצא מן האמור הוא, שאני מקבל את התביעה בעיקרה, וקובע כי הנתבע הפר את הסכם ההתקשרות בכך שלא שילם את יתרת התמורה. אני דוחה את טענת הנתבע לאי-התאמה בין השירות שהובטח ובין השירות שסופק.