תא"מ 27552-10-14 תופיק סבאח נ' סיאם

.

14.4.2הנתבע הציג את השיקים [ שיק מס' 638001244 ע"ס 16,380 ₪, שיק מס' 1730147 ע"ס 800 ₪, שיק מס' 0010246 ע"ס 800 ₪, שיק מס' 5000116 ע"ס 1,500 ₪, שיק מס' 356806 ע"ס 2,000 ₪ ושיק מס' לא ידוע ע"ס 3,510 ₪] לפירעון בחשבון הבנק שלו.

14.4.3השיקים הנ"ל הינם השיקים נשוא החשבוניות שהוצאו על ידי התובעת המפורטות בסעיף 10 להסדר הפשרה.

14.5המחלוקת בין הצדדים נסובה, איפוא, סביב פרשנות סעיף 10 להסכם כאשר מחד גיסא, לשיטת התובעת, על פי סעיף 10 היה על הנתבע להעביר לידיה את השיקים שהתקבלו על ידו ומשהפר הנתבע את התחייבותו ותחת מסירת השיקים לידיה פעל לפרוע אותם לחשבונו הרי שעליו לשלם לה את ערכם. מאידך גיסא, לשיטת הנתבע, הואיל וסוכם, כי עליו להשיב אך את השיקים שלא הוצגו לפירעון ואילו השיקים הנ"ל הוצגו לפירעון 8 ימים עובר למועד החתימה על הסכם זה – הרי שעל פי ההסכם לא חלה עליו חובה להעבירם לידי התובעת.

14.6לאחר ששמעתי עדויות הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו לבית המשפט, הנני מעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע. בראש ובראשונה, גרסת התובעת מתיישבת עם הראיות שהוצגו בדמות השיקים והחשבוניות וכן, מבחן השכל הישר מחייב לקבל גרסתה כפי שיפורט להלן.

סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע את אופן הפרשנות הראוי של חוזה כדלקמן: (א)  חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. באשר לאופן הפרשנות הראוי לטקסט חוזי קבע ביהמ"ש העליון, כב' הש' עמית, בע"א 8729/07  אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם- 12.11.2009) כך: "לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטכסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה. ומהו אומד הדעת של הצדדים ? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים – ראו, לדוגמה, ע"א 3978/99 אוליצקי כריה (1990) בע"מ נ' מנורה איזו אהרון בע"מ, פ"ד נה(2) 565, 573 (2001)".

14.7סעיף 10 להסכם שנכרת בין הצדדים קובע כדלקמן:

" המבקש ( הנתבע דכאן) יעביר לידי המשיבה ( התובעת דכאן) ללא כל דיחוי את השיקים שנתקבלו על ידו והוצאו בגינם חשבוניות של המשיבה ואשר טרם הוצגו לפירעון בבנק (ובכתב יד הוספו המילים כדלקמן) השיקים נשוא חשבוניות 1204+1222+1221+1220+1219+1218".

14.8העובדה, כי תחילה הודפסה הרישא של סעיף 10 ולאחר מכן, הוסף הכיתוב בכתב יד מלמדת, ראשית, כי התוספת בכתב בוצעה בשלב מאוחר יותר בזמן. שנית, כי הצדדים ראו חשיבות וצורך להוסיף ולפרט בכתב יד את זהות השיקים ברחל בתך הקטנה. שלישית, כי הצדדים נתנו דעתם לשיקים הספציפיים הנ"ל, כאשר, עולה לכאורה מהניסוח של הסעיף שהצדדים הניחו באותו שלב של החתימה, כי הם טרם הוצגו לפירעון. הנחה זו אינה בלתי מתקבלת על הדעת בנסיבות בהן היו בידי התובעת רק העתקים מהחשבוניות ובשים לב לכך, שהשיקים התקבלו פיזית על ידי הנתבע או שבוששו להגיע אף לידי הנתבע מהלקוחות/הצדדים השלישיים. רביעית, הסיפא של סעיף 10 מלמדת עוד על אומד דעת הצדדים, לפיה, אותם שיקים ספציפיים הם אותם שיקים עליהם נכתב ברישא כי הם טרם הוגשו לפירעון. הסיפא, איפוא, מלמדת ושופכת אור על האמור ברישא באופן מוחלט ובלתי ניתן לפרשנות אחרת.

14.9לאור האמור, מצאתי את גרסת התובעת בעדותה בפני כמסתברת יותר, כאשר, לדבריה דובר על שיקים שטרם הוצגו לפירעון בבנק משמע בחשבון הבנק המשותף ובהתאמה מצאתי את גרסת הנתבע כבלתי מתקבלת על הדעת מהנימוקים כדלקמן: ראשית, טענות הנתבע לקבלת השיקים נשוא התביעה על ידו במסגרת זכאותו לכך מכוח ההתחשבנות הכללית שהתנהלה בין הצדדים לא מצאו ביטויין בראיות כלשהן ונמצאו כטענות לא מבוססות כלל ועיקר. שנית, לשיטת הנתבע, ככל שהייתה אבחנה בין שיקים שלא הוגשו לפירעון לבין שיקים שהוגשו לפירעון, הרי שהיו צריכים להיות קיימים שיקים שבעת החתימה על ההסכם טרם הוגשו לפירעון. אולם, הנתבע לא הציג אף שיק שלא הוגש לפירעון ולא העיד, כי השיב לתובעת שיקים לאחר החתימה על ההסכם. שלישית, יתרה מכך, מעיון בנספח "ב" לתצהיר התובעת, עולה, כי עסקינן בשישה שיקים שנמשכו עבור שש חשבוניות, כאשר, אין בנמצא שיקים נוספים. בנסיבות אלה, קבלת פרשנותו של הנתבע תרוקן את האמור בסעיף 10 מתוכן. עוד יצויין, כי בחלק מהחשבוניות צויין בכתב יד כי בעת הוצאת החשבונית טרם נתקבל השיק נשוא אותה חשבונית ויתכן, כי השיקים התקבלו על ידי הנתבע בשלב מאוחר יותר. אולם, אין ספק, כי מבחינה חוזית, כוונת הצדדים הייתה שהתובעת תקבל את ערכן הכספי של החשבוניות שהונפקו על שם העוסק מורשה שלה ואשר צויינו בסעיף 10 להסכם - לידיה, בין אם בדרך של מסירת השיקים לידיה ובין אם בדרך אחרת.

14.10אשר לטענת התובעת לתשלום ארנונה, על פי סעיף 3 להסדר הפשרה התחייב הנתבע לשאת בכל תשלומי הארנונה החל מיום 10.10.12 ואילך. לטענת התובעת ננקטו נגדה הליכי גבייה מנהלית על ידי עיריית ירושלים במסגרתם נגבה ממנה סך של 4,604 ₪. הנתבע טען מאידך, כי ביום 10.10.12 פעל להעביר את החזקה במשרד על שמו בעירית ירושלים. מכאן, כי החוב אף כפי שמצויין במסמכים שהוצגו על ידי התובעת הינו חוב שנוצר עובר לפירוק השותפות. לאחר שעיינתי בהסכם הפשרה ובמסמכים השונים סבורני, כי הדין עם הנתבע. הגם ומצאתי, כי התובעת שילמה לעיריית ירושלים סך של 4,644 ₪ בגין חיובי ארנונה לתקופה עד ליום 9.10.12 לא מצאתי מקור לחיובו של הנתבע בגין כך. סעיף 3 להסדר הפשרה אינו מסדיר את עניין תשלומי הארנונה כמו גם ההוצאות השונות השוטפות בתחזוקת המשרד עובר למועד החתימה על ההסכם ומשכך לא ניתן לקבל גרסתה.