תא"מ 27467-10-13 וינברג נ' קשקש ואח'

1.בפני תביעה שטרית שהחלה כבקשה לביצוע שטר חוב ע"ס 40,000 ₪,מועד חתימתו 20.9.06, החתום ע"י הנתבע 1 (להלן :"חיים"), כעושה השטר וע"י הנתבע 2 (להלן :"ברוך"),כערב. השטר נמסר להבטחת התחייבויות הנתבעים בהתאם לסעיף 32 להסכם שכירות מיום 21.8.06 שנחתם בינם לבין מר ראובן וינברג (להלן: "ראובן" ו:"ההסכם" בהתאמה).ע"פ ההסכם שכרו הנתבעים מראובן נכס ברח' רש"י 38 ברמת גן לצורך הפעלת חנות דגי נוי במקום (להלן: "הנכס" או "המושכר").

2.בתצהירי התנגדותם,אשר עם מתן רשות להתגונן,הפכו כתבי ההגנה מטעם הנתבעים,העלו הנתבעים טענה להתיישנות ולגופם של דברים טענו כי עזבו את הנכס כבר בחודש ינואר 2010 ובמקומם נכנס שוכר חלופי. לטענת הנתבעים, תקופת השכירות נקבעה לשנה אחת עם אופציה להארכה. בפועל תקופת השכירות לא הוארכה, אולם, ראובן נתן לשוכרים להמשיך ולשכור את הנכס עד למתן הודעה אחרת מטעם הצדדים. בחודש יוני 2009 הודיעו השוכרים לטענתם,לראובן, בעל פה, על סיום השכירות בסיום אותה שנה. ביום 20.10.09 ביקשו השוכרים להפסיק את הסכם השכירות בעקבות בעיות חשמל שלא טופלו כדבעי. הנתבעים פרטו כי הודעתם על הפסקת השכירות נבעה מנפילות חשמל בנכס ששימש לממכר דגי נוי ועלות התיקון עמדה על כ-20,000 ₪. השוכרים טענו כי מצאו שוכרים חלופיים שיבואו בנעליהם וכי אותם שוכרים אף נטלו על עצמם את האחריות לסגירת קיר, אותו הרסו הנתבעים בהסכמת ובידיעת ראובן. הנתבעים טענו כי שילמו את כל החובות על המושכר עד יום עזיבתם את המושכר ורק בשנת 2012, כאשר נתגלעה מחלוקת בין ראובן והתובעת לבין השוכרים החדשים, ביקשה התובעת לייחס להם את חובות השוכרים החדשים.

דיון

3.ראשית אציין כי יש לדחות את הטענה שהועלתה בתצהיר עדות ראשית של ברוך לעניין העדר יריבות, או כאילו כתב התביעה פגום, שכן המדובר בטענות שלא הועלו בהתנגדות-כתב ההגנה, ולפיכך מהוות הרחבת חזית פסולה. בהתנגדויות (הזהות) שהגישו הנתבעים לא הועלתה הטענה להיעדר יריבות בין התובעת לבין הנתבעים. למרות שבהתנגדויות שהוגשו נטענה טענה מקדמית להתיישנות (אליה אתייחס להלן), לא הועלתה כלל טענה מקדמית נוספת להיעדר יריבות. ההלכה הפסוקה, קובעת כי צד אינו רשאי להרחיב את הדיון לשאלות שלא הוגדרו בכתב הטענות, אלא באישורו של בית המשפט. הטעם לאיסור הוא מניעת עיוות דין העלול להיגרם לצד שכנגד הערוך לטעון אך בסוגיות שפורטו בכתב הטענות והוא אינו צופה את האפשרות שיועלו טענות חדשות שכלפיהן לא ניתנה לו הזדמנות לטעון. ראו ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ:

"... כפי שציין בית משפט זה: "האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145,151 (2003)).

במקרה דנן, לא התבקשה ולא ניתנה רשות להוסיף טענות שלא הועלו בכתבי ההגנה ולכן יש להתעלם מהטענות החדשות שהועלו בתצהיר ברוך.

למעלה מן הצורך אציין כי גם אילו הייתה ניתנת לנתבעים רשות להעלות את הטענה,לא מצאתי בה ממש: הנפרעת ע"פ שטר החוב היא התובעת. בניגוד לתצהירו של ברוך כאילו לא ידוע מתי הוסיפה התובעת את הכיתוב "עו"ד סמדר וינברג",על שטר החוב, ובניגוד לנטען ע"י ב"כ נתבע 2 (עמ' 1 שורה 26), כאילו לא ברור איך שם התובעת מופיע על השטר,הרי שחיים אישר בחקירתו כי המילים "לפקודת עו"ד סמדר וינברג" נכתבו על ידו, כמו גם הסך של ארבעים אלף ₪. (עמ' 4 שורות 12-9). כלומר,הנתבעים עצמם הסכימו כי הנפרעת ע"פ שטר החוב תהיה התובעת. מעדותו של ראובן ועדות התובעת ואף מההתכתבויות שבפני, שוכנעתי כי ההתנהלות מול התובעת לא הייתה רק כבאת כוח ראובן, אלא כמעורבת וצד פעיל בהשכרת הדירה לנתבעים. ראה בעניין זה עדות ראובן:" נכון הם שכרו את החנות שלי ושל מי שהייתה אשתי. אשתי טיפלה, היא הייתה נפגשת איתם, מחתימה אותם..."(עמ' 9 שורה 20) וכן בעדות התובעת: "ראובן היה בעלים רשומים, היה עסק נדל"ן שהתנהל במשותף על ידי ועל ידי ראובן כשהיינו נשואים, לכן השטר נרשם על שמי ואני הייתי שם פיזית".(עמ' 12 שורות 10-11). אמנם התובעת לא איתרה בהסכם סעיף שמבהיר שכעו"ד היא "בצד של ראובן" ואולם כאמור,שוכנעתי כי פעילותה לא הייתה רק כעו"ד, אלא כמעורבת ישירה בהשכרה ,אם כי ההסכם נעשה עם ראובן שהיה הבעלים הרשום. אדגיש כי גם הנתבעים עצמם ראו בתובעת צד להסכם וראה בסעיף 6 להתנגדותו של ברוך וסעיף 7 להתנגדות חיים שם נטען כי ככל שלשוכר החלופי מיוחסות אי אלו הפרות הסכם מול התובעת הרי שעליה לפטור אותם מול השוכר החדש שכן אין עוד קשר בין התובעת לבין הנתבעים. גם מההתכתבויות בהמשך עולה בבירור שהנתבעים ראו בתובעת צד להשכרה. בכל מקרה משראובן המחה לתובעת את זכויותיו ע"פ ההסכם ומשהשטר נרשם לפקודת התובעת, לא מצאתי חוסר תום לב בהגשת השטר לביצוע.

 לא רק שהשטר נרשם ע"י הנתבע לפקודת התובעת עצמה והנתבעים קיבלו על עצמם חבות ע"פ השטר כלפי התובעת, הרי בכל מקרה אין לקבל טענתם כי אין תוקף להמחאת זכותו של ראובן לתובעת. אמנם השטר ניתן להבטחת חיובי הנתבעים ע"פ החוזה שנחתם עם ראובן. אולם הן ראובן והן התובעת אישרו כי במסגרת הסכם גירושין ביניהם המחה ראובן את כל זכויותיו ע"פ ההסכם לתובעת. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבע 1,ההמחאה מראובן לתובעת אינה המחאת חוב, אלא המחאת זכות(!),המחאה של זכויותיו ע"פ הסכם השכירות. המחאת זכות אינה מצריכה קבלת הסכמת החייב ואף אינה מצריכה מסמך בכתב. לפיכך, גם בטענה כי לא הוצג הסכם הגירושין, או אישור בכתב להמחאה, אין ממש. המחאת זכות, אינה טעונה הסכמה מצד החייב (ראה סעיף 1 לחוק המחאת חיובים התשכ"ט-1969).עוד אוסיף כי בניגוד לנטען בסיכומי נתבע 2, אין המדובר כלל בהסבה של שטר החוב. השטר הרי נרשם לפקודת התובעת עצמה. אין כל פגם בהמחאת זכויות התובע ע"פ ההסכם ובמסגרת זו רשאית הייתה התובעת להגיש לביצוע את השטר שנרשם לפקודתה. אדגיש כי, בכל מקרה, כבר נקבע כי המחאת שטר היא אפשרית ויכולה להקנות זכות תביעה לנמחה כלפי עושה השטר [ראה סעיף 159 בספר דיני שטרות/ זוסמן, מהדורה שניה], אם כי אכן אין היא יותר מהעברת זכויות הממחה בשטר לנמחה ולכן על התובעת היה הנטל להוכיח כי התנאי לביטחונו נמסר השטר, התקיים. התובעת הוכיחה כי אכן הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם ע"פ הסכם השכירות ולכן התקיים התנאי להבטחתו נמסר השטר.נ

עוד וביחס לטענה כאילו כתב התביעה פגום אוסיף (ושוב למעלה מן הצורך שכן המדובר בטענה שממלא יש לדחותה כהרחבת חזית),כי כתב התביעה הינו השטר עצמו שהוגש לביצוע, המדובר בשטר הרשום לפקודת התובעת אשר היא אף האוחזת בו ובעצם הצגת השטר קמה לה עילת התביעה. בתצהיר עדותה הראשית פרטה אמנם התובעת את השתלשלות העניינים, אולם אין בכך כדי לפגום בתביעה, כפי שהוגשה, לביצוע השטר.

אין לקבל את הטענה כי ראובן לא היה רשאי להעביר לתובעת את השטר וזאת הן מאחר שהתובעת היא הנפרעת בשטר והן מאחר שכבר נקבע,כי גם ביחס לשטר ביטחון,למחזיק אפשרות לממשו,גם באמצעות סיחורו, במקרה שמתקיים התנאי להבטחתו נמסר השטר. במקרה דנן,כפי שיפורט, התקיים התנאי להבטחתו נמסר השטר,שכן הנתבעים הפרו התחיבויותיהם ע"פ ההסכם. לכן,גם אם היה מדובר בסיחור השטר ,לא היה בכך כל פגם וראה בע"א 358/80 קדש נפתלי מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ. מושב שאר ישוב,אליו הפנה הנתבע 2 עצמו:" מסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, "מסירה-על-תנאי", וזכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או תביעה לפרעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה.(הדגשה שלי ר.א). כאמור במקרה דנן,כפי שיפורט,התקיים התנאי להבטחתו נמסר השטר.

4.גם בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים לא מצאתי ממש- סעיף 96(א) רישא לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע דין ספציפי לעניין התיישנות שטרות ולפיו אין להיזקק לתביעה כנגד מושך בחלוף 7 שנים מהיום שנולדה לאוחז עילת התביעה:

"תביעה נגד מושך השטר מתיישנת כעבור שבע שנים מן המועד שבו נולדה לראשונה לאוחז עילת התובענה".

גם תביעה כנגד ערב ע"פ שטר מתיישנת תוך 7 שנים מאז נולדה עילת התביעה.

בעניינינו, עילת התביעה נולדה רק עם הפרת הסכם השכירות והיווצרות החוב הנטען. גם אם אניח שהעילה נולדה כבר בשלהי 2009 תחילת 2010,הרי שמועד פתיחת תיק הוצל"פ כעולה מפרטי התיק הכלליים, הוא 25.6.13 ולפיכך, לא חלפו 7 שנים ממועד היווצרות העילה. אם לא די באמור, הרי אפילו ממועד עשיית השטר (20.9.06) ועד מועד פתיחת תיק ההוצל"פ לא חלפו 7 שנים. עוד אוסיף כי צודקת התובעת בטענתה בסיכומיה כי הסעיף אליו הפנו הנתבעים בעניין התיישנות החלה לאחר שנתיים, מתייחס לתביעה כנגד מסב ולפיכך,כלל אינו רלוונטי לענייננו שכן הנתבעים אינם מסיבים, אלא עושה השטר והערב.

ככל שהשטר הוגש בשיהוי, הרי יהיה מקום ליתן לכך משקל לעניין הפרשי ההצמדה והריבית הנתבעים,אך אין בכך כדי לפגוע בעילת התביעה.