תא"מ 2712-09-14 צדק ואח' נ' סלימוב זבלייב ואח'

תביעה ותביעה שכנגד לנזקים לכלי רכב בתאונה ביניהם.

1.התובע-הנתבע שכנגד (להלן: התובע) הוא בעל קטנוע. הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת 1) נהגה ברכב שהנתבעת 2 היא בעליו והנתבעת 3, היא התובעת שכנגד, היא מבטחתו.

2.התאונה התרחשה לעת ערב 18.5.14 ברחוב אילת בחולון, שם מתגוררת הנתבעת. הבית, שלמרגלותיו חניות אחדות לדיירי הבניין, מצוי בצדו המזרחי של רח' אילת, המשתרע בכיוון צפון-דרום, והוא בן שני נתיבים, נתיב אחד לכל כיוון. בדיוק מול ביתה של הנתבעת, בצד המערבי, ישנו רחוב נוסף, המוביל תנועה ממערב לצומת עם רח' אילת, ומאפשר את כניסתה שמאלה, לכיוון צפון. איש לא נסע באותו רחוב ברגע התאונה, אולם הוא רלבנטי כיוון שעצם קיומו הופך את המקום לצומת, כאשר ברח' אילת אף יש הרחבה ואיי תנועה המפרידים בין שני המסלולים לפני ואחרי הצומת.

3.הנתבעת נסעה ברח' אילת מצפון לדרום, והתכוונה לפנות לשמאלה לשם כניסה לביתה, דבר המחייב את חציית הנתיב המגיע מן העבר האחר. התובע נסע אותה עת בכיוון ההפוך. לטענת התובע, הנתבעת פנתה לשמאלה במהירות, באופן שחסמה את נתיב נסיעתו והוא הבחין בה ממרחק קצר ביותר, הוא לא הספיק לבלום, החליק והתנגש בדופן הימנית קדמית של רכבה, תוך שנפגע בגופו, וניזוק גם קטנועו (כאשר התביעה כאן היא על נזקי הקטנוע בלבד, כמובן). הנתבעת מצדה טוענת בתמצית (וטענתה לא הייתה עקבית, נציין כבר עתה) כי עצרה, הסתכלה לימינה, לא ראתה תנועה ממערב, אך גם לא מדרום (מולה), החלה בפנייה, ולפתע שמעה רעש אופנוע, הסבה פניה, ראתה את התובע, והלה החליק לעבר דופן מכוניתה. בהודעתה לחברת הביטוח טענה אף שהתובע נסע ללא אורות.

ב"כ התובע גרס כי בנסיבות מלוא האחריות מוטלת על הנתבעת. ב"כ הנתבעות, בתבונה, לא הכחיש את קיומה של אחריות למרשתו, בהתחשב בכך שברור שזכות הקדימה לתובע, אך טען שיש לייחס לתובע אשם תורם בהיקף של 30%, כמי שלא נזהר דיו בצומת, אפילו הייתה לו זכות קדימה.

4.שמעתי את הצדדים לפניי. יצוין כי במהלך הדיון וקודם להשלמתו נבחנו אף אפשרויות לסיום ההליך משום דרכי פשרה תוך קניית סיכונים בדרך של חלוקת אחריות מסוימת (תוך שהובהר שאין בכך כדי להשליך על פסק הדין, לאחר שתסתיים השמעת הטיעונים). הדבר לא נסתייע, כפי זכותם של הצדדים כמובן, והגיעה עת הכרעה.

5.לאחר בחינה יסודית של התמונות, עדויות הצדדים, וטיעוניהם הממצים של ב"כ הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל במלואה. אעמוד על עיקרי הדברים המובילים למסקנה זו.

6.עובדתית, יש לדחות את גרסתה של הנתבעת, שכאמור עברה תמורות מסוימות.

הנתבעת טענה כי עצרה בצומת, הביטה לראות אם מגיעה תנועה מימינה (קרי ממערב), טרם שנתכוונה להתחיל בנסיעה לשמאל (מזרחה, לתוך חניית ביתה). או אז "התחלתי בנסיעה", הבהירה, "ופתאום שמעתי רעש של אופנוע, הסתובבתי וראיתי נוסע ממש מהר..." (עמ' 3 ש' 26). משמעות הדבר היא אחת: הנתבעת פנתה לשמאלה, בצומת שלא נועד לפניה לשמאל (מזרחה) אלא להשתלבות הדרך הבאה מימין (מערב), החלה בחציית הנתיב הבא ממולה, וכל זאת עשתה עדיין בלא להסתכל כלל האם באה תנועה ממולה אלא תוך שהיא מביטה לימינה בלבד. רק אז, לאחר תחילת חציית הנתיב הבא ממולה, הסבה פניה וראתה את הקטנוע. בלא קשר לשאלה האם הפניה לשמאל מותרת (ואניח שכן), הרי שמדובר בחוסר זהירות של ממש, מתכונת לתאונה.

יש לדחות גם את כל תיאורה של הנתבעת באשר לנסיבות הגעתו של הקטנוע. אילו הייתה עוצרת, מתחילה בנסיעה איטית, ואז רואה את הקטנוע ממרחק של "30-40 מטר" כטענתה (עמ' 4, ש' 20) – אזי לא הייתה התאונה אמורה להתרחש, ודאי לא תוך החלקה ממרחק כה רב של הקטנוע תוך פגיעה משמעותית בדופן רכבה של הנתבעת. בנוסף, היא תיארה כיצד ראשית שמעה את הקטנוע ואז ראתה אותו, מגיע במהירות. לא ברור מבחינה פיזיקלית כיצד שמעה קטנוע ממרחק של 30-40 מטר, אך לא ראתה אותו. ההסבר היחיד המתיישב באופן סביר עם תיאורי הצדדים את התאונה הוא שהנתבעת לא הביטה כלל קדימה אלא לימין בלבד, החלה בחציה המסוכנת בלא לעצור קודם לכן, והבחינה בקטנוע ממרחק אפסי, כאשר לא יכול היה התובע למנוע את התאונה.