תא"מ 26503-11-14 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' אברהם ואח'

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 15.07.2014, בין כלי רכב, מ"ר 57-151-79 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 41-701-12 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו נהגי הרכבים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים ועדותו של נהג רכב התובעת, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהאחריות לקרות התאונה תחולק בין שני נהגי הרכבים המעורבים בה באופן שווה.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

שוכנעתי כי שני הנהגים המעורבים בתאונה, התרשלו במידה שווה. התרשלות אשר הביאה לקרות התאונה.

כך למשל, מצד אחד, נהג רכב הנתבעים מודה כי הוא היה עסוק בתמרון רכבו על מנת להשלים את פניית הפרסה ולא נתן דעתו לרכב התובעת (עמ' 5, שורות 28-27 לפרוטוקול) הגם שיכול היה להבחין בו שכן הוא היה למעלה ואילו רכב התובעת הגיח מלמטה (עמ' 3, שורה 20 לפרוטוקול). כמו גם, נהג רכב הנתבעים במקום לאפשר לרכב התובעת את זכות הקדימה כמצוות תקנה 64(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, התעקש להשלים את פניית הפרסה על חשבון זכות הקדימה של רכב התובעת תוך שהוא חוסם את נתיב נסיעתו של רכב התובעת שבא ממולו, ומבלי לוודא כי הדרך פנויה.

מצד שני, גם נהגת רכב התובעת אינה חפה מטעויות. נהגת רכב התובעת מודה בפה מלא כי היא הבחינה ברכב הנתבעים עוד לפני שהתקרבה אליו (עמ' 3, שורה 21 לפרוטוקול), ובהמשך נסיעתה היא הבחינה ברכב הנתבעים מתמרן לביצוע פניית פרסה (עמ' 3, שורות 22-21 לפרוטוקול). כך שלמעשה, אם נהגת רכב התובעת הייתה מתאזרת בסבלנות, ומאפשרת לרכב הנתבעים להשלים את פניית הפרסה, ולא מתעקשת על זכות הקדימה שלה, שממילא היא שולית, כאשר האפשרות האחרת היא תאונה, הרי סביר ביותר להניח כי התאונה הייתה נמנעת. גם אם בשלב מסוים נהגת רכב התובעת הבחינה ברכב הנתבעים עומד ומשום כך סברה כי נהג רכב הנתבעים מאפשר לה להתקדם, אסור היה לה לסבור זאת, אלא לוודא זאת, ורק אחרי שהבינה כי נהג רכב הנתבעים מאפשר לה את המשך הנסיעה, רשאית הייתה להמשיך בנסיעתה.