תא"מ 26447-06-12 קשר רנטאקר בע"מ נ' זייבאלד ואח'

מבוא:

1.לפניי בקשת התובעת לקבוע כי פסק-דין שניתן עפ"י סעיף 79 א (א) לחוק בתי המשפט, [ נוסח משולב] תשמ"ד-1984 על ידי כבוד הרשם הבכיר צחי אלמוג ביום 8.6.14 במסגרת תיק ת.א 39487-09-11 בבית משפט השלום בהרצליה, מהווה מעשה בי-דין במסגרת תביעה זו. בפסק הדין הנ"ל דחה בית המשפט ללא נימוקים את תביעת הנתבעת 2 (התובעת שם), וזאת לאחר דיון הוכחות שהתקיים ביום מתן פסק הדין, במסגרתו העידו עדי הצדדים בנוגע לאחריות לתאונת דרכים בעטיה נפגעו רכבי הצדדים ובעטיה הגישה התובעת כאן תביעה זו שבפניי.

2.התובעת טוענת בעיקרם של דברים, כי אין לשוב ולנהל תביעה זו בשנית שכן פירושו של דבר הינו מתן הזדמנות שנייה לנתבעים לבצע "מקצה שיפורים" של גרסתם. לטענתה, בית המשפט קמא דחה את התביעה ולא בכדי, הוא עשה כן לאחר שמיעת עדויות והתרשמותו מהראיות שבפניו, תוך חיוב הנתבעת 2 בהוצאות שכר עדי התובעת בלבד. התובעת גם טוענת כי לו היה דוחה בית המשפט את התביעה מסיבה של אי הרמת הנטל, היה בימ"ש מציין זאת בפסק דינו ובנוסף לא היה מוצא לנכון לחייב את הנתבעת 2 לשלם לה את הוצאות עדיה אלא קובע שכל צד יישא בהוצאותיו ומשלא עשה כן ניתן לקבוע כי התביעה המקבילה נדחתה בשל העדפת גרסת עדיה של התובעת על פני גרסת עדי הנתבעים שכן עדות עדותם לוותה בסתירות מלאות לעומת עדותם של עדיה שהייתה בהירה וברורה. בהיבט המשפטי טוענת התובעת כי ניתן לבצע היקש לכלל הידוע לפיו עילות ההתערבות של ערכאות ערעור בפסק דין אשר הוכרע בהתאם לסעיף 79 א (א) הנ"ל מצומצמת ביותר ושמורה למקרים של "חריגה קיצונית מגבולות הסבירות במסקנות או קביעת הסכומים שנקבעו" (רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד חברה לתעשיות מוצרי מתכת בע"מ (פורסם בנבו 15.12.97 ).

3.הנתבעים מנגד טוענים כי אין לראות בפסק הדין קמא כפסק דין הטומן בחובו מעשה בי- דין וזאת מכמה טעמים: האחד, ברמה המשפטית, יש להסתמך על אי התקיימותו של התנאי השלישי מתוך ארבעת התנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת סררו (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650) (2000)) המחייב קיומה של הכרעה מפורשת או מכללא בפסק הדין, דבר שאינו מתקיים בעניינו כלל. לפיכך נטען כי לא ניתן לסמוך על קביעת בית המשפט כקביעה מחייבת בהליך דנן ואין התובעת יכולה לסמוך ידיה על הכרעה זו שכן היא אינה מגלה ממצא ישיר, עובדתי ופוזיטיבי בשאלה מי מבין שני כלי הרכב המעורבים של הצדדים גרם לתאונה. לחילופין, אם היה סבור בית המשפט קמא כי גרסת התובעת עדיפה על פני גרסת הנתבעים, היה מציין זאת באופן מפורש בפסק דינו ומשלא עשה כן, הרי שנחה דעתו שאין בידו להכריע ביניהן ולחילופין אם החליט בית המשפט רק לדחות את תביעה "שומרה" הרי שהנטל בתביעה דנן מוטל עתה רק על התובעת.

עוד נטען כי עצם פסיקת הוצאות עדיה של התובעת אין בה כדי להוכיח כי עדיפה גרסתה על פני גרסת הנתבעים. כן נטען בהקשר לגופן של העדויות כי עדיה של התובעת שהינם אחים, מסרו גרסאות סותרות לעניין מיקומם בכביש ולעניין מיקום רכבם ומיקום רכב הנתבעים ולפיכך לא הוכחה גרסתם.

דיון והכרעה:

4. לאחר שבחנתי לעומק את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים צודקים בטיעוניהם כי לא ניתן לקבוע שפסק הדין קמא מהווה מעשה בי-דין לעניין האחריות לתאונה בענייננו ועל כן ובלית ברירה ( שכן הדבר יגרום לדאבוני לטרחה רבה ומיותרת לעדים ולבזבוז זמן שיפוטי יקר, כפי שאעמוד על כך בהמשך) יש צורך בפתיחת ההליך מחדש. בכך אני קובע כי לא מתקיים בענייננו מעשה בי- דין לו טוענת התובעת.

5.הנתבעים טוענים כי קיימת מחלוקת משפטית באשר לקיומו של התנאי השלישי שנקבע בפס"ד סררו היות ואין בנמצא בפסק הדין שלפנינו כל הכרעה מפורשת או מכללא בנוגע לזהות אחריות מי מהנהגים לתאונה. צודקים הנתבעים בטיעוניהם זה. בפסק דין סררו עמד בית משפט העליון על תנאי היווצרותו של השתק פלוגתא שמהווה מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסוימת שכבר נדונה בקובעו כי התנאים לכך הינם כדלהלן:

א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים;