תא"מ 26368-12-12 פלאפון תקשורת בע"מ נ' פומדנט דנטל בע"מ

לפניי תובענה לתשלום בגין הסכם לאספקת מכשירי טלפון סלולאריים ושירותי תקשורת סלולאריים, מכוחם של שישה הסכמי התקשרות שנערכו בשנת 2010 בין הנתבעת ובין התובעת (נספחים א'1 – א' 6 לתצהיר התובעת).

התביעה מורכבת משלושה רכיבים:

• יתרת תשלומים בגין ציוד (מכשירים) – 13,051 ₪;

• תשלומים בגין שימושים – 1,524 ₪;

• עמלות יציאה – 23,970 ₪.

לטענת הנתבעת, בעת המו"מ לקראת כריתת הסכם, ביום 21.4.2010, התחייב נציג התובעת, מר יוסי מלכה, כי עלותה הכוללת של חבילת התקשורת שתינתן לנתבעת תעמוד על סך של 925 ₪ לחודש (להלן: "הסיכום המקורי"). על כך – אין מחלוקת בין הצדדים. הנתבעת טוענת, כי הגבייה ממנה נעשתה ביתר, וכי התובעת לא פעלה להזנת הזיכוי.

לטענת התובעת, הפער בין הסיכום המקורי ובין הביצוע בפועל נובע, בחלקו הגדול, משינויים שערכה הנתבעת עצמה בהתקשרות. כך, במסגרת הסכם מיום 3.5.2010 (כשבוע לאחר מועד חתימת החוזה הראשוני, שעליו הסתמכה הנתבעת בהגנתה) שונה ציוד הקצה שסופק לנתבעת במסגרת העסקה, וביום 2.5.2010 חל שינוי בפרטי הציוד שסופק בקשר עם רכישת מודם סלולארי.

לאחר ששמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. אלה נימוקיי לכך, בתמצית.

בפי הנתבעת טענה להפרה של הסכמי ההתקשרות, בכך שהחיוב שחויבה בו עלה על הסכום שהתחייבה לשלם. להפרש זה נתנה התובעת שני הסברים: