תא"מ 26015-10-09

בפניי בקשת הנתבעת לביטול פסק דין שניטל כנגדה בהעדר התייצבות לדיון הוכחות שהיה קבוע בתיק דנן.

בנימוקי הבקשה, נטען כי הנתבעת לא קיבלה זימון ולכן לא התייצבה לדיון.

מנגד, מתנגדת התובעת לבקשה וטוענת כי פסק הדין ניתן לאחר שביהמ"ש ווידא כי בתיק קיים אישור מסירה כדין.

אחר עיון בבקשה ובתגובת הנתבעים, ואחר שקילת טיעוני הצדדים, אני מחליטה להיענות לבקשה, ולהלן אבאר טעמיי:

ביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד יכולה להיעשות מכוח שתי עילות : האחת – ביטול מתוך חובת הצדק, העוסק בהחלטה אשר נפל פגם בנתינתה ; והשנייה – ביטול על פי שיקול דעת.

בענייננו, אין ספק כי ההזמנה לדיון הומצאה כדין לנתבעת והיא ידעה על מועד הדיון. עיון בתיק מעלה כי ההזמנה לדיון נשלחה לב"כ הנתבעת לפי כתובת משרדו המצוינת ברישומי התיק, אשר התקבלה על ידו והוא אף חתום על אישור המסירה. לפיכך, אין מדובר בעילת ביטול מן הצדק ויש לבחון ביטול פסק הדין לפי שיקול הדעת.

המסגרת הנורמטיבית המסדירה את השיקולים לביטול פסק דין על פי צד אחד בנויה על שני אדנים: האחד – סיבת מחדלו של בעל דין ; והשני – סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין יינתן לו יומו בבית המשפט. מדובר בשני שיקולים הנבחנים באופן מצטבר, כאש הפסיקה העניקה לשיקול השני מעמד של בכורה.

בענייננו, נראה כי סיבת ההיעדרות של הנתבעת מהדיון מקורה בטעות אנוש בתום לב, אשר ניתן לפצות עליה בתשלום הוצאות עבור אי הנוחות והטרחה אשר נגרמו לתובעת. לא התרשמתי כי המחדל נבע מזלזול בהליך המשפטי או מהתעלמות מכוונת מקיומו, ולדידי על מחדל זה ניתן לכפר בפסיקת הוצאות.