אבו ענזה נ' אסדי

1.בפני תביעה לתשלום שיק בסך 20,000 ₪.

2.התובע הגיש שיק זה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל והנתבע התנגד לביצוע השיק בטענות הבאות:

3.הנתבע, עו"ד במקצועו, טען כי שכר מהתובע דירה בקומה השניה בביתו בתל שבע, בעלות של 2,000 ₪ לחודש. הוסכם בין הצדדים כי הדירה תפונה כשירצה בנו של התובע להתחתן או שהתובע יתחתן פעם נוספת. הדירה כללה גם חדר ששימש כמשרדו של התובע, לשימושו, תוך תיאום עם הנתבע.

4.לטענת הנתבע הוא השקיע בדירה 10,000 ₪. בסיכומיו טען כי השקיע 30,000 ₪.

5.בתום שנה החליף הנתבע 9 שיקים שמסר בגין חדשי השכירות שבין 1.1.12 ועד 30.9.12 וכן בגין התקנת מזגן שהתקין התובע בדירה – בשיק נושא כתב התביעה.

6.ביום 4.10.12 התרחש "ארוע" בין הצדדים שהנתבע הגדירו כ"מסוכן וחריג".

7.בעקבות אותו ארוע - וכנראה כדי להרגיע את הרוחות, התקיים בין הצדדים, לדברי הנתבע, "משפט בדואי". לפני שהתחיל המשפט הציע התובע לבורר (לגירסת הנתבע) להחזיר את השיק שמסר בידיו הנתבע יום קודם - ולהשבע בקוראן שלא היתה לו כוונה רעה בשעת הארוע.

8.באשר למהות הארוע עצמו: מתברר כי התובע נזקק לטפסים למאזן בוחן. הוא התקשר אל הנתבע ואל אשתו והם לא ענו לו. לפיכך עלה למשרדו לחפש את הטפסים וישב 20 דקות במשרדו. בצאתו מהמשרד טרק את דלת המשרד וכשרצה לצאת מהדירה סובב את המפתח במנעול ושמע קול אשה אומר "מי זה?". הוא השיב. כששמעה אשת הנתבע את שמו , שאלה אותו מה הוא עושה פה - והוא הסביר שלקח ניירות ממשרדו. אשת הנתבע אמרה לו ש"לא ככה נכנסים לבית כשיש אשה בבית" והוא ענה "סליחה, לא ראיתי ולא שמעתי אותה (צ"ל להיות אותך – ל.ו.)" ויצא. (עמ' 25 שורה 17)

9.לדברי הנתבע התובע אמנם נשבע בקוראן – במהלך המשפט הבדואי - כי לא ידע שאשתו של הנתבע בבית וכי לא היתה לו כוונה רעה, אך לא שילם לו את הפיצוי.

10.לאחר המשפט הודיע לו התובע לו כי עליו לפנות את הדירה תוך 7 ימים, אחרת היא תהרס.

11.ואכן הנתבע שלח אנשים והם פינו את חפציו מהדירה.

12.לטענת הנתבע הפר התובע את עסקת היסוד בכך שסלקו מהדירה לפני תום תקופת חמש השנים. לחילופין עומדת לו טענת קיזוז של השיק מול החוב של התובע בגין ההתחייבות המקדמית במשפט הבדואי.

13.לחילופי חילופין עומדת לו טענת קיזוז בסך 10,000 ₪ (או 30,000?) בגין ההשקעות שבצע בביתו של התובע היות ולטענתו בין צדדים קרובים יכולה להטען טענה של כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב.

14.להוכחת טענתו הזמין הנתבע שורה של עדים, ממקורביו של התובע דוקא (אשתו של התובע, וכן חלק מהאנשים שנכחו לדבריו במשפט הבדואי – חוץ מאחיו של התובע, שנפטר מאז – אביו, עבד אל סאלם אבו ענזה, חאלד עבד אלסאלם אבו ענזה, תייסיר אבו ג'מעא). כן הוזמן ג'מאל מחמוד שלא התייצב, והשייך סלימאן אבו ענזה. עד נוסף, עו"ד סאבר אבו ג'מעא, שותפו של התובע , שהיה אף הוא במשפט הבדואי, לא הוזמן.

15.ראפה אבו ענזה – אשת התובע – העידה, לעניין ההשקעות שטוען הנתבע כי בצע בדירה, כי בעלה הביא מזגן וכי הוא ואחיה תייסיר עזרו לנתבע עם רהיטים. לדבריה לא היתה מיטה זוגית, היו ספות ורהיטים לפני שנכנס הנתבע לנכס ועד עתה הם ישנם. היא העידה ואשרה שלא עלתה לדירה כשהנתבע נמצא בה לבדו – עלתה רק כשידעה כי הנתבע ואשתו בצפון הארץ - וכי לתובע היה מפתח לחדר הפנימי ששימש כמשרד.

16.חאלד אבו ענזה העיד כי הוא גיסו של התובע (נשוי לאחותו). הוא הודה כי לאחר התקרית בקש מהנתבע לעזוב את הבית כי בשכונה לא רוצים אותו ואמר "רצינו לשמור על החיים שלך. זה לא מכובד בשבילך. אדם שעושה בעיה בתוך המשפחה שיצא החוצה". (עמ' 14 שורה 17).

17.העד הודה כי התקיים משפט בדואי ב"שיג " של מחמד בערערה שבנגב. העד לא הסכים להודות שהערב של התובע היה תייסיר אבו ג'מעא. לדבריו גם לא ראה את התובע מניח את ידיו על הקוראן ואומר "כשנכנסתי לבית של פלאח לא היו לי כוונות רעות". בה בעת גם לא הסכים להודות כי התובע התחייב לפיצוי וטען כי לא עקב אחר המשפט.

18.אף כי העד הסכים עם הנתבע כי בקשו לעזוב את בית התובע, הוא טען בה בעת כי אינו זוכר שהנתבע העביר את חפציו לביתו של עיסא, אחיו של השיך סלימאן ולא הסכים לענות כיצד הוא אומר שני דברים אלה יחדיו (עמ' 16 שורה 11). כמו כן הסכים כי כעס על הנתבע שפנה לשיך סלימאן ישירות במקום לפנות אליו, כאחיו הבכור של מוחמד, באמרו: ".... המנהג (הוא) שאני מדבר איתו" (עמ' 14 שורה 28).