תא"מ 25664-12-14

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן נזקי רכוש בגין תאונת דרכים מיום 7.5.2014. עובדות היסוד אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, והן יובאו בתמצית להלן.

התובע ורכב הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") נסעו במועד הרלוונטי, בשעות הערב, באזור צומת גבעתי – מושב הודיה, בכביש מפותל – זה לעבר זה. בשלב מסוים, באחד הפיתולים בדרך, סטה אחד מכלי הרכב לנתיבו של הרכב האחר ופגע בו.

כל אחד משני הנהגים – הן התובע והן נהג הנתבעת – טוען בתוקף כי נהג כדין, וכי הנהג האחר הוא שסטה מנתיב נסיעתו אל הנתיב הנגדי.

בפתח הדברים יצוין, כי לנוכח העובדות שאין עליהן מחלוקת, ובעיקר לנוכח ההבדל הניכר בגודלם של שני כלי הרכב המעורבים בתאונה, רק נס – או מזל – הוא שהביא לכך שעסקינן בתביעה לנזקי רכוש גרידא. נראה כי רק כפסע היה בין ההליך שלפניי לאסון של ממש, ושני הצדדים יכולים להתברך במזלם הטוב.

עוד בפתח הדברים אציין, כי שמעתי את עדויותיהם של שני הנהגים – התובע ומר נסים אדרי, הנהג מטעם הנתבעת. שתי העדויות היו מהימנות בעיניי, שני העדים העידו באופן רציף, רהוט וללא ניסיון נראה לעין להגזים בחלקו של הצד שכנגד לקרות התאונה. אינני מייחס את אי-ההתאמות בין שתי הגרסאות לניסיון מודע להטעות את בית המשפט, חלילה, כי אם לטראומה המובנת של מי שהיה מעורב בתאונת דרכים קשה, שעלולה הייתה להסתיים בתוצאות הרות אסון.

אלא שבמצב דברים כזה, שבו העדויות אינן עולות בקנה אחד זו עם זו, ולא ניתן להכריע ביניהן על יסוד קביעות מהימנות, נדרש בית המשפט לבחון ראיות חיצוניות ועצמאיות – וכאלה לא היו בנמצא.

מטעם התובע הובאה עדותו שלו, לצד עדותו של אחיו הצעיר, שמעון נסים בן-שימול (להלן: "שמעון"). עדותו של שמעון לימדה, כי רכב הנתבעת התקדם לאטו לעבר רכב התובע (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 9-10), ועל כן לא הוברר עד תום מדוע – גם בהנחה שהיה, אכן, בתוך נתיב הנסיעה של התובע, לא עשה התובע דבר מה על מנת למנוע את התאונה – לצפור, לסטות מנתיבו או כל פעולה אחרת.

גם בתמונות שהציג התובע אין כדי לסייע בהבנת פרטי התאונה. התמונות מלמדות, לכל היותר, כי בסיבוב האמור נוטים חלק מכלי רכב לסטות לנתיב הנסיעה הנגדי במידה מסוימת, אולם מצאתי טעם בטענתו של מר אדרי, כי מדובר בכלי רכב פרטיים, אשר "מחירה" של טעות כזו מצדם אינו דרמטי. גם היותו של אדרי נהג מקצועי במשך שנים רבות מאפשר להניח (בוודאי אם נדרשים להנחה כזו בבחינת גרסת ההגנה מטעמו) כי הוא ער – יותר מנהגים אחרים – למשמעויות של פיתולים בדרך, ולצורך לנהוג בהתאם לתנאי הדרך.

מנגד, בחקירתו של מר אדרי התברר, כי ראיות שהיו יכולות לסייע לבירור העובדתי של המחלוקת לא הובאו: כך לא הוצגו רישומי הטכוגרף, ולא הוצגו תמונות מזירת האירוע, אף שכאלה היו ברשותו של מר אדרי (עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 3 – 5). מכאן שגם עדותו של מר אדרי לבדה – גם אם אין אני מפקפק במהימנותה – במובן זה, שאני סבור כי מר אדרי מסר עדות המשקפת את אופן התרחשות האירועים כפי שהוא מאמין בהם – אינה מספיקה כדי לעמוד בנטל הנדרש לשם הוכחת התביעה שכנגד.