תא"מ 25553-10-14

1.לפניי תביעה כספית ע"ס 7,725 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה הפרשים שלא שולמו בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 15.02.2013, בין כלי רכב מ"ר 83-286-76 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 34-634-04 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, הצדדים אינם חלוקים בשאלת האחריות לקרות התאונה אלא הם חלוקים באשר לגובה הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה. המחלוקת היא בעניין רכיבי הנזק הבאים: הפחתה משווי הרכב בגין רכב ליסינג, ירידת ערך, רכב חלופי, גרירת הרכב לאחר התאונה והפרש שכ"ט שמאי שלא שולם.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נחקר השמאי מטעם הנתבעים, אשר חוות דעתו הנגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת, צורפה לכתב ההגנה, ולאחריה סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות ב"כ הצדדים, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא גבולות וללא הנמקה, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, ובכלל זה חוות דעת השמאיות מטעם הצדדים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל אך ורק לגבי רכיב ירידת הערך ולגבי רכיב שכ"ט השמאי.

הגם שהצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה ביותר לביסוס מסקנתי.

באשר לרכיב הפחתה בגין היות רכב התובעת רכב ליסינג, הצדדים חלוקים ביניהם לעניין שיעור ההפחתה. השמאי מטעם התובעת העמיד את שיעור ההפחתה על 14% ואילו השמאי מטעם הנתבעים העמיד את שיעור ההפחתה על 22%. השמאי מטעם הנתבעים הסביר כי מקום שמדובר ברכב שהוא בבעלות חברת ליסינג (התובעת) הרי שההפחתה צריכה להיות בשיעור 22%. התובעת, מנגד, טוענת כי אמנם מדובר ברכב בבעלות חברת ליסינג אך משום שמדובר ברכב שבשימוש נהג ספציפי אחד, הרי ששיעור ההפחתה צריך לעמוד על 14%.

בעניין זה, אני מקבל את עמדתו של השמאי מטעם הנתבעים. התובעת לא העמידה כל אסמכתא המוכיחה כי רכב התובעת היה בשימוש של נהג אחד בלבד, הגם שהיה ברור לה כי יש מחלוקת בעניין. איני מקבל את הטענה המרומזת של ב"כ התובעת כי היה על השמאי מטעם הנתבעים לבקש משמאי התובעת או מהתובעת אסמכתא לשאלת השימוש ברכב התובעת בידי נהג אחד או לאו. נטל הבאת הראיות הראשוני מוטל על התובעת ולכן היא זו שהייתה צריכה להציג אסמכתא זו.

באשר לרכיב ירידת הערך, הצדדים חלוקים ביניהם לעניין שיעורו. בעוד שהשמאי מטעם התובעת העמיד את שיעור ירידת הערך על 13.50%, השמאי מטעם הנתבעים העמיד את שיעורו על 6.50%. מחקירתו של השמאי מטעם הנתבעים, נראה כי אין הוא מספק הסבר מבוסס על שיעור ירידת הערך שהוא קבע עבור כל אחד ואחד מהתיקונים שבוצעו ברכב, פרט לאמירה כי חוות דעתו מבוססת על שיקולים מקצועיים גרידא. מקום שבחוות דעת נגדית מצוין פרט הסותר או המנוגד לחוות הדעת מטעם התובע הרי שיש לספק הסבר לניגודיות זו, שכן היא באה להעמיד שומה נגדית, ועל בית המשפט להשתכנע מדוע עליו לקבל דווקא את השומה הנגדית. זאת ועוד, הנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת על חוות דעתו. במצב דברים זה, הרי שלא עלה בידי הנתבעים לסתור את שיעור ירידת הערך שנקבע בחוות דעתו של השמאי מטעם התובעת. לכן, אני מקבל רכיב תביעה זה.