תא"מ 25394-08-14 אלדן תחבורה בע"מ נ' גריצנר ואח'

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 13.11.2012, בין כלי רכב, מ"ר 65-874-71 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 20-810-14 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא לעניין נסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות מטעם הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שנהג רכב הנתבעים אחראי לקרות התאונה ואילו נהג רכב התובעת נושא ברשלנות תורמת בשיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

בתחילת עדותו מתאר נהג רכב הנתבעים כי התאונה נגרמה ברשלנותו של נהג רכב התובעת, כאשר האחרון ניסה לתמרן בחניה וביצע נסיעה אחורנית ופגע ברכב הנתבעים המגיע בעיקול ימינה. אלא שבסוף עדותו מתאר נהג רכב הנתבעים הכיצד הוא חשב לסטות על מנת לחמוק מהמפגש עם רכב אחר שהגיע ממולו (עמ' 3, שורות 11-10 לפרוטוקול). יש לזכור כי נהג רכב התובעת תיאר בטופס ההודעה על התאונה כי רכב הנתבעים סטה לעברו על מנת לחמוק ממפגש עם רכב אחר (ת/1). דבר המצביע על כך כי לא רק שנהג רכב הנתבעים חשב לסטות אלא הוא סטה עם רכבו בפועל.

יש לציין כי הסטייה של רכב הנתבעים הייתה ימינה כיוון שנהגו ניסה למנוע תאונה עם רכב אחר שנסע ממולו בכיוון הנגדי . לכן, סביר ביותר להניח כי הסטייה ימינה היא זו שהובילה לתאונה בין הרכבים.

משכך, נהג רכב הנתבעים אחראי לקרות התאונה.

מצד שני, נהג רכב התובעת העמיד את רכבו במקום האסור לחניה והוא אף מכיר בכך, אלא שמסביר כי "כולם מחנים שם" (עמ' 19-18 לפרוטוקול). העובדה שנהגים נוהגים להחנות את רכבם במקום האסור בשל היעדר אכיפה של האיסור להחנות כלי רכב שם, אינה מכשירה חניית כלי רכב באותו מקום.