סואעד נ' קבוצת הישאם,חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ ואח'

1.בפני תביעה כספית בסכום 19,560 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבעות בטענה כי לקחו ממקרקעין שהינו בעליהם-חלקה 31 בגוש 19259 בוואדי סלאמה (להלן: "המקרקעין"),חומר מילוי ובמקומו הניחו במקרקעין פסולת.

התובע טען כי הנתבעות הינן חברות שעבדו באזור בחודש 10/12 ובתווך מר חיים רייס ומר נאיף סואעד מהוועד המקומי בכפר סלאמה, פנו בבקשה לקבל חומר מילוי ממקרקעיו והתובע הסכים ליתן להם חומר כנגד התחייבות להשיב חומר מילוי נקי. התובע הפנה לכתב התחייבות החתום ע"י מוניר יאסין שהינו אחיו של מר ראפת יאסין הבעלים ומנהל העבודה של הנתבעת 2. התובע העיד מטעמו את מר מחמוד סועאד (להלן: "מחמוד"),אשר לטענתו היה נוכח בעת לקיחת החומר ע"י מוניר ובעת חתימתו על ההתחייבות.

התובע טען כי הנתבעות לא השיבו חומר מילוי ולכן נאלץ לרכוש חומר מילוי אשר ע"פ חשבונית עסקה שצרף עמד ע"ס 14,160 ₪ וכן שילם סך 5,400 ₪ נוספים עליהם לא קיבל חשבונית מס.

2.הנתבעות טענו כי דין התביעה להידחות. הנתבעות טענו להעדר יריבות וכן כי הן לא לקחו ממקרקעי התובע חומר מילוי ולא חתמו על כל התחייבות להשיב לתובע חומר מילוי. הנתבעת 1 הוסיפה כי במועד הנטען כבר סיימה את עבודותיה בכפר סלאמה ואין לה כל קשר לאירוע הנטען. מטעם הנתבעת 1 העיד מר ג'מאל דבאח מנהל העבודה מטעם נתבעת 1 (להלן: "ג'מאל"). מטעם נתבעת 2 העיד מר ראפת יאסין הבעלים והמנהל של נתבעת 2 (להלן:"רפאת"),אשר הוסיף כי הוא בעל זכות החתימה היחיד אצל נתבעת 2 וכי הוא מעולם לא חתם ולא התחייב כלפי התובע וכי נתבעת 3 לא לקחה חומר מילוי מהמקרקעין.

דיון

3.לאחר שעיינתי בכל המסמכים שבפני, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

ראשית אציין כי מנסח הרישום- נ/2 אותו לא הכחיש התובע, עולה כי התובע כלל אינו הבעלים של המקרקעין ולפיכך ברי כי גם אם נלקח מהמקרקעין חומר לא היה התובע בעליו של אותו חומר, אלא בעל המקרקעין.

התובע טען כי המקרקעין נרשמו על שם בנו שכן רכש אותם כשהבן היה קטין:"הבן שלי היה קטין ואני רשמתי על שמו עד שגדל" (עמ' 11 שורה 27). לא ברור מדוע יש צורך לרשום מקרקעין על שם קטין וההיגיון הינו שדווקא אם הבן היה קטין בעת רכישתם, יירשמו על שם האב עד שיגדל. מכל מקום, התובע הודה שבנו כיום בן 30 (עמ' 9 שורה 24) וע"פ הנסח נכון ליום 2.11.15,התובע עדיין אינו רשום כבעל זכויות במקרקעין. תהא הסיבה לאי רישום התובע כבעל המקרקעין, אשר תהא, בכל מקרה, מאחר שהתובע אינו בעל המקרקעין, לא מרכושו נלקח חומר המילוי.

4.גם אם היה התובע מצרף יפויי כוח מטעם בעל המקרקעין הרשום, לא ניתן היה לקבל את התביעה שכן התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו ולא הוכיח כי הנתבעות הן שלקחו את חומר המילוי או כי הן התחייבו להחזירו.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. בהתאם לנטל זה על התובע להוכיח ראש וראשונה את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו ואת אחריות הנתבע הנובעת מאותן עובדות.וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

במקרה דנן, המדובר בגרסה מול גרסה ולפיכך, היה צריך התובע לשכנע את בית המשפט כי יש להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבעות אשר הכחישו כי הן לקחו את חומר המילוי . ככל שכפות המאזניים נותרות מעוינות והתובע לא שכנע את בית המשפט ברמת הסתברות של 51%, כי גרסתו היא הנכונה, לא הרים את נטל ההוכחה ויש לדחות את תביעתו.

5.גם עדות העד מחמוד וגם ההתחייבות שצירף התובע לא מאפשרים קביעה כי הנתבעות הן שנטלו את חומר המילוי. מחמוד העיד כי ראה את מר מוניר יאסין (להלן:"מוניר"),לוקח את חומר המילוי וחותם על ההתחייבות מיום 22.10.12 להשבתו. גם אם מוניר הינו אחיו של ראפת וגם אם הינו עובד אצל נתבעת 2,הרי שבניגוד לטענת ב"כ התובע בסיכומיו, כאילו כתב ההתחייבות נחתם בשם החברה,הרי שכתב ההתחייבות חתום על ידי מוניר כאדם פרטי ולא מצאתי כי נחתם בשם החברה-נתבעת 3. וראה בהתחייבות:"אני מוניר יאסין...." ולא נרשם "אני מוניר יאסין בשםחברת ראפת יאסין" ואף החתימה הינה חתימתו הפרטית של מוניר ללא חותמת החברה. נטל הראיה מוטל כאמור על התובע וככל שלטענתו מוניר לקח את החומר וחתם על ההתחייבות בשם הנתבעת 3,היה התובע (ולא נתבעת 2), צריך לבקש מביה"מ לזמנו לעדות. בהעדר הוכחה כי מוניר לקח את החומר בשם נתבעת 2 ובהעדר הוכחה כי חתימתו מחייבת את נתבעת 2 או כי יכולה לחייבה,לא ניתן לחייב את נתבעת 2 בגין אותה התחייבות.