לוין נ' ש. שלמה רכב בע"מ

1. בפני תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים בינו לבין מבוטח הנתבעת בסך 6,304 ₪.

עובדות המקרה

2. המדובר בתאונה שהתרחשה ביום 17.10.2010 בין רכב התובע לבין רכב המבוטח בידי הנתבעת (להלן: רכב הנתבעת) בתל אביב. בעקבות התאונה נשוא הדיון הוגשה תביעת שיבוב על ידי מבטחת התובע כנגד הנתבעת – שם נקבעה אחריותו של מבוטח הנתבעת לתאונה נשוא הדיון (וראה תא"מ 29292-01-13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' ש. שלמה רכב בע"מ). שלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין הוגשה התביעה שבפני. היות ושאלת האחריות לתאונה הוכרעה – סלע המחלוקת בין הצדדים הוא חובת קיום הליך מקדמי לתביעה בין הצדדים וניהול מו"מ בתום לב.

טענות הצדדים

3. מחד, התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקים שאינם מכוסים בפוליסת הביטוח שלו (בין היתר: השתתפות עצמית, ירידת ערך, שכ"ט שמאי ועוד) ועל כן על הנתבעת לפצותו בגינם. התובע מוסיף כי הגיש בקשה להצטרף כצד להליך שהתקיים בין חברות ביטוח, אך לא קיבל את הסכמת הנתבעת לכך – אז, טוען התובע, נשלח מכתב תגובה לנתבעת בו נאמר במפורש כי תוגש תביעה נפרדת בעבור הנזקים שספג. לא זו אף זו, לדברי התובע נשלח מכתב דרישה על ידי חברת הביטוח לנתבעת – שלא נענה. לאור האמור, התובע גורס כי כלל הפעולות הנזכרות שביצע ממלאות את הדרישה לקיום מו"מ ומתן בתום לב ולמיצוי הליכים בטרם פנייה לערכאות.

4. מאידך, טוענת הנתבעת כי התובע פעל בניגוד לדרישה למיצוי הליכים, כפי שפסק בית המשפט, בכך שלא שלח ולו מכתב דרישה בודד על אף העובדה שהחזיק בידיו פסק דין במשך כשלושה חודשים, ואף השתמש בשירותיו של אותו עורך-דין עצמו. לטענת הנתבעת, התובע הפר את הוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, תשל"א-1971, המחייבים צדדים לנהוג בתום לב במשא ומתן. הנתבעת גורסת כי לא התקבל בידיה כל מכתב דרישה מידי התובע, וכי לו היה האחרון פונה בדרישה שכזו – הרי שהיתה משלמת את מלוא הסכום בהתאם לקביעת האחריות לתאונה. הנתבעת גורסת כי העובדה שהנתבע ביקש לצרף את הפסדיו להליך המקורי אין בה ולו דבר לעניין השאלה המשפטית העומדת בפני בית משפט זה, וכל מטרתה של הגשת התביעה היתה הגדלת הנזקים שלא לצורך על ידי התובע.

דיון

5. כאמור, השאלה העומדת להכרעה בפני היא שאלת מיצוי ההליכים בטרם פנייה לערכאות. בבסיסה של שאלה זו נמצאים מספר ערכים ועקרונות יסוד מתנגשים הנאבקים ביניהם על הבכורה לא פעם בפני בית המשפט.

6. הראשונה והבכירה מביניהן היא זכות הגישה לערכאות – אשר הוכרה בפסיקה כזכות חוקתית ובסיסית הנדרשת לקיומה של כל דמוקרטיה מתוקנת, ולא בנקל ניתן להגבילה, להטיל סייגים או סנקציות למיניהם על אדם המבקש לממשה (וראה ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ). מול אותה אבן יסוד יצוקה ניצב האינטרס הציבורי שלא יבוזבז זמנו של בית המשפט לריק. אין זהו סוד כי מערכת המשפט ניצבת בפני עומס רב של הבאים בשעריה, בחפשם אחר משפט צדק – האינטרס הציבורי הוא כי זמנו של בית המשפט, משאב המוגבל בהיקפו, לא יושקע לריק במידה וניתן היה לפתור את הסכסוך בין הצדדים מחוץ לשעריו תוך השקעת מאמץ סביר.

7. על מנת להגן על אותו משאב, חלה חובה על ניזוק למצות את יכולתו להיפרע מן המזיק מחוץ לכותלי בית המשפט. את החובה למיצוי ההליכים מבססת הפסיקה על שניים: האחד הוא עקרון תום הלב, והשנייה היא חובת הקטנת הנזק, שניהם שאובים מדיני החוזים – וראה דברי בע"א 62608-10-13 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' אבו אל-היג'ה ואח':

"עקרון ידוע הוא בדין הנוהג בשיטתנו הוא כי על ניזוק לעשות ככל שביכולתו על מנת להקטין את הנזק שנגרם לו, וזאת על מנת להימנע מתוצאה כלכלית שאיננה רצויה. מכוח עקרון זה מוטלות חובות שונות על הניזוק, בענייננו, מדובר בחובה למצות את ההליכים אל מול המזיק מחוץ לכתלי בית המשפט..."

8. מן הכלל אל הפרט: כאמור, זכות הגישה לערכאות היא מהבכירות שבשיטתנו המשפטית, אך ככל זכות – היא אינה בלתי מוגבלת. במקרה דנן, לאור העובדה כי התובע החזיק באמתחתו פסק דין הקובע את אחריותה של הנתבעת לפיצוי בעבור נזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה נשוא הדיון, ולאור העובדה כי הוא מיוצג על ידי אותו עורך-הדין עצמו, הרי שלו היה שולח מכתב דרישה עבור נזקיו לנתבעת, סביר שהיה נחסך הדיון המשפטי שהתנהל בפני. המדובר בפעולה בסיסית וסבירה שעל כל ניזוק לבצע טרם פנייה לערכאות על מנת שלא יושקע זמנו של בית המשפט לריק על חשבון הציבור.

9. מאחר ולא הוכח שעשה כן, הרי שפעל התובע בניגוד לחובת הקטנת הנזק הקבועה בסעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ולא יוכל להיפרע מהמזיק על תוספת הנזק כאמור.

סעדים

10. לאור האמור לעיל, דין התביעה להתקבל בעבור ראשי הנזק הבאים: