תא"מ 23254-01-14 הראל חברה לביטוח נ' אוהב שלום ואח'

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 3.8.07 ברח' רמז בנתניה בין כלי רכב נושא מספר רישוי 13-746-13, כלי רכב נושא מספר רישוי 11-651-20 וכלי רכב נושא מספר רישוי 63-432-59 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן עם נימוקים קצרים, וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן הבא:

נהג התובעת יישא באחריות בשיעור של 10%. הנתבעת 1 תישא באחריות בשיעור של 70% ואילו הנתבע 3 יישא באחריות בשיעור של 20%.

האחריות לתאונה

עדות הנתבע 3 (להלן: "הנתבע"), אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעים 3 ו- 4 היתה קוהרנטית ואמינה. לדבריו, בעודו נוסע ישר חלף על פני רכב הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), אשר חנה ליד מדרכה מסומנת אדום לבן מימין לנתיב הנסיעה של רכב הנתבע, לפני כניסה לחניון. לטענתו, בעת שעבר על פני רכב הנתבעת פתחה הנתבעת את דלת הנהג וכך נפגע רכב הנתבע בכנף ובגלגל הקדמיים ימניים. הנתבע טען, כי לא הבחין ברכב הנתבעת קודם לתאונה. הוא טען, כי פתיחת הדלת פגעה ברכבו וכי כתוצאה מכך הסיט רכבו שמאלה, בלם ועצר, וכך התנגש ברכב התובעת, אשר הגיע מנתיב לכיוון הנסיעה הנגדי שמשמאל לנתיב נסיעתו של רכב הנתבע.

עדותו של מר אברג'יל, נהג התובעת, אשר הובאה כתימוכין בגרסת התובעת, איששה את עיקרי עדות הנתבע. נהג התובעת העיד, כי בעודו נוסע בנתיב נסיעתו הבחין ממולו, בנתיב לכיוון הנסיעה הנגדי, ברכב הנתבעת עומד "על היציאה של החניון". עוד העיד מר אברג'יל, כי בעוד רכב הנתבע מגיע ממולו פתח רכב הנתבעת את הדלת וכתוצאה מכך הסיט רכב הנתבע את רכבו אל עבר רכב התובעת, ובלשונו: "נסעתי ביום שישי ברחוב רמז ... במהירות כמו הליכה, מגיע מולי רכב שאני רואה אותו ובצד יש רכב שחונה על היציאה של החניון, פתאום הרכב החונה פותח את הדלת והרכב שבא מולי, זה היה מטרים בודדים, הוא הסיט את הרכב באופן פתאומי לכיוון שלי ונתן לי מכה בצד שמאל של הרכב" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 13-16).

גם מיקומי הנזק ברכב הנתבע תומכים בטענת, כי הנתבעת פתחה דלת הנהג רק בעודו חולף על פניה. הנזק בצידו הימני של רכב הנתבע, אשר נגרם כתוצאה מההתנגשות בין רכב הנתבע לבין דלת רכב הנתבעת אינו חזיתי/ פינתי קדמי, כי אם בכנף ימנית קדמית ובגלגל הימני הקדמי. לו היתה דלת רכב הנתבעת פתוחה עוד לפני שרכב הנתבע חלף על פני רכב הנתבעת, ניתן היה לצפות לנזק חזיתי ברכב הנתבע.

עדות הנתבעת, אשר הובאה כתימוכין בגרסת הנתבעות 1 ו- 2, לא היתה משכנעת, ואף איששה את עיקרי גרסת הנתבע. הנתבעת אישרה כי חנתה במקום בו טען הנתבע כי עמדה, ובלשונה: "אני ממחישה שעצרתי על הכביש לצד המדרכה הצבועה אדום לבן לפני הכניסה לחניון" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 15-16). היא אמנם טענה, כי בעת שרכב הנתבע חלף על פניה היתה דלת הנהג ברכבה כבר פתוחה. עם זאת, כאשר נשאלה מה משך הזמן שחלף בין פתיחת הדלת לבין התרחשות התאונה העידה, כי התאונה התרחשה באופן מיידי, ובלשונה (במענה לשאלה: "כמה זמן היתה הדלת פתוחה עד התאונה?"): "הוא נכנס בדלת איך שפתחתי אותה" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 22, וכן ר' בהמשך בשורה 25). עדותה זו תומכת בגרסת הנתבע, לפיה פתיחת הדלת התרחשה בעודו חולף על פני רכב הנתבעת ולא לפני כן.

אמנם הנתבע העיד, כי בעת התרחשות התאונה היה מרוחק מרכב הנתבעת במרחק של כמטר. לטענת ב"כ הנתבעת עדות זו מבססת הטענה, כי דלת רכב הנתבעת היתה פתוחה עוד קודם לתאונה, שכן אחרת לא היה נוצר מגע בין הרכבים. עם זאת, נוכח העדויות התומכות בגרסת הנתבע דלעיל, ובהתחשב באפשרות המעשית כי פתיחתה המהירה של דלת תביא לפגיעה ברכב התובעת אף כשהוא במרחק שכזה, הנני סבורה כי אין די בטענה זו כדי להפריך את גרסת הנתבע.

לפיכך השתכנעתי, כי הנתבעת היא הנושאת בעיקר האחריות לתאונה, אשר נגרמה כתוצאה מעמידתה המסוכנת על גבי הכביש, במקום האסור לחניה ופתיחה בלתי זהירה של הדלת בעוד רכב הנתבע חולף על פניה.

עם זאת, אף הנתבע נושא באחריות מסויימת לתאונה. הנתבע העיד, כי לא הבחין ברכב הנתבעת קודם לתאונה, וכי הוא "לא עניין אותו", שכן רכב זה עמד בצד (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 28). יתכן כי לו היה קשוב יותר להתפתחויות בכביש, היה יכול להימנע מפגיעת דלת רכב הנתבעת ומסטייה שמאלה אל עבר רכב התובעת. בייחוס שיעור האחריות לנתבע לקחתי בחשבון את עדות נהג התובעת, לפיה בנסיבות העניין סטיית רכב הנתבע שמאלה היתה בלתי נמנעת.

גם נהג התובעת נושא באחריות מסויימת לתאונה. יתכן כי לו היה דרוך יותר ועירני לאפשרות סטיית רכב הנתבע לנתיב נסיעתו, היה יכול למנוע התאונה בינו לבין רכב הנתבע או לכל הפחות לצמצם נזקיה.