הראל חברה לביטוח בע"מ נ' כראגנה

מונחת בפני תביעה, שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 12.7.13 ברח' חפץ חיים בפתח תקוה בין כלי רכב נושא מספר רישוי 17-849-68 ובין כלי רכב נושא מספר רישוי 68-726-64 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כוח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין הנהגים המעורבים, באופן בו יישא הנתבע באחריות בשיעור של 90% ואילו נהג התובעת יישא באחריות בשיעור של 10%.

עדותו של נהג התובעת היתה קוהנרטית ומהימנה והיא מתיישבת עם טופס ההודעה מטעמו, עם תוואי הכביש, ועם מיקום כלי הרכב לאחר התאונה (אין חולק, כי רכב הנתבע חצה הצומת בנסיעה ישר מנתיב לפניה שמאלה ונעצר לאחר הצומת ורכב התובעת נסע אחריו ונעצר מאחוריו). נוסע ברכב התובעת לא זומן למתן עדות. עם זאת, נוכח עדות הנתבע, כפי שתפורט להלן, איני סבורה כי די בכך כדי להפריך התביעה.

עדות הנתבע לא היתה משכנעת, ולמעשה איששה את עיקרי גרסת התובעת. הנתבע טען, אמנם, כי רכב התובעת פגע בו מאחור, וכי הוא לא נסע לאחור. ברם הוא אישר, כי התאונה התרחשה בנתיב לפניה שמאלה, וכי למרות זאת המשיך לאחר התאונה בנסיעה ישר, ולא פנה שמאלה. התנהלותו זו עשויה להסביר את הנסיעה לאחור לה טוען נהג התובעת. הנתבע הסביר את פשר נסיעתו ישר בכך שכתוצאה מהתאונה נהדף רכבו אל "אמצע הצומת", מטרים ספורים אל מעבר למעבר החצייה. הסבר זה סותר את טענת הנתבע בתצהירו, כי ההתנגשות בין הרכבים היתה "קלה שבקלות", וכי לרכב התובעת לא נגרם נזק. התנגשות מהסוג שתיאר הנתבע אינה אמורה להדוף רכב באופן שתיאר הנתבע. הנתבע הודה בחקירתו, כי בניגוד לטענתו בתצהיר, אכן נגרם נזק לרכב התובעת, והתקשה להסביר הסתירה בין תצהירו לבין עדותו בחקירה נגדית, ובכך יש כדי להעמיד גרסתו באור בעייתי. לגופו של עניין, גם אם אכן היה רכב הנתבע נהדף אל מרכז הצומת עדיין אין בכך כדי להסביר את בחירת הנתבע לנסוע ישר במקום לפנות שמאלה, כפי שאמור היה לפנות מהנתיב בו עמד.

הנתבע הודה, כי לאחר התאונה טען כלפיו נהג התובעת כי נסע לאחור, וגם בכך יש משום אישוש לגרסת התובעת.

נוכח האמור לעיל, הגעתי לכלל הכרעה, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת גרסתה, וכי יש להעדיף גרסתה על פני גרסת הנתבע. לפיכך הנני קובעת, כי הנתבע נושא בעיקר האחריות לתאונה, אשר נגרמה כתוצאה מנסיעתו לאחור ופגיעתו ברכב התובעת. עם זאת, גם נהג התובעת נושא באחריות מסויימת לתאונה. נהג התובעת אמנם העיד, כי הבחין ברכב הנתבע נוסע לאחור קודם לתאונה וכי צפר לו (כך גם בטופס ההודעה מטעמו). עם זאת, יתכן כי לו היה קשוב ודרוך יותר להתפתחויות בכביש, היה יכול לנקוט בפעולות מעשיות נוספות כדי להימנע מהתאונה או לכל הפחות לצמצם נזקיה. לכן הגעתי למסקנה כי יש לחלק האחריות בין הנהגים המעורבים במפורט בראש פסק דין זה.

בהתאם, יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 12,296 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, ואגרת משפט ששולמה.

שכר עדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17.7%.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, י"א ניסן תשע"ו, 19 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.