תא"מ 23019-08-13

1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד כספיות בסדר דין מהיר, שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 23.03.2013, בין כלי רכב מ"ר 99-120-67 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 89-111-59 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה, אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3.נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, העידו הנהגות המעורבות בתאונה ועדת ראייה נוספת מטעם התובעת שבזמן התאונה נהגה ברכב אחר בצומת בה התרחשה התאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להתקבל חלקית, באופן שאחריותה של נהגת רכב הנתבעים לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 85% ואילו אחריותה של נהגת רכב התובעת לקרות התאונה תעמוד על שיעור של 15%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתה של נהגת רכב התובעת אשר מתיישבת עם ההיגיון שבקרות התאונה ועם מוקדי הנזק ברכבים המעורבים, על פני גרסתה של נהגת רכב הנתבעים שהייתה מהוססת מאוד, בלתי קוהרנטית והמצביעה על כך שלא נתנה ליבה לכביש ולצומת אליו היא נכנסה.

זאת ועוד, מוקדי הנזק ברכבי הצדדים – ברכב התובעת בדלת הימינית הקדמית וברכב הנתבעים בחזית – מצביעים על כך, שרכב התובעת היה בשלב מתקדם יותר של חציית הצומת מאשר רכב התובעת. חיזוק לכניסתו של רכב הנתבעים לצומת בלתי פנוי.