תא"מ 22894-10-12 מחסן נ' הריז ואח'

לפניי תביעה שהוגשה בגין נזקי תאונת דרכים מיום 20/01/12.

תמצית טענות הצדדים:

1. אליבא דתובעת, רכב הנתבעת עצר בדרך בין עירונית (כביש 7011), כשחלקו בשול הדרך וחלקו בנתיב הנסיעה. עת התקרבה התובעת לרכב הנתבעת, החלה הנתבעת בביצוע פניית פרסה וחסמה את נתיב נסיעתה. התובעת ניסתה להסיט רכבה שמאלה ואף לעצור, אולם מאחר שהנתבעת המשיכה בביצוע פניית הפרסה, פגעה הנתבעת בצדו השמאלי של רכב התובעת.

    

2. גרסת הנתבעת שונה. לטענתה, האטה רכבה ולאחר שוידאה שהדרך פנויה, אותתה והחלה בביצוע פניה שמאלה לדרך כפרית. רכב התובעת הגיע לפתע מאחור, סטה שמאלה ופגע בחלקו השמאלי של רכבה.

    

   דיון והכרעה:

3. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בתשתית הראייתית שהונחה לפניי, מצאתי לקבל את התביעה, אך לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 15%. אנמק.

    

4. התאונה ארעה עת ביקשה הנתבעת לפנות שמאלה לדרך חקלאית צדדית, בה בעת שהתובעת ביקשה לעקוף את רכב הנתבעת. בתום חקירת הנהגות והעדה, נחה דעתי שהנתבעת לא נקטה בזהירות המתחייבת והיא האחראית לנזקי התאונה.

    

5. בהתאם לתקנה 41 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש" (הדגשה הוספה).