לבון נ' נכסי קייזר מודיעין בע"מ ואח'

תביעה כספית על סך 66,132 ש"ח בגין שכר טרחת עורך דין אשר התובע זכאי לו, לטענתו, מהנתבעים.

רקע

1.התובע הוא עורך דין במקצועו. הנתבעות 2-1 הן חברות הנמצאות בבעלות הנתבעים 4-3, שהם אב ובנו. בתקופה הרלוונטית היו הנתבעות 2-1 בעלות הזכויות בשתי חנויות בקניון קייזר במודיעין, המכונות חנות 55 וחנות 56.

2.בשנת 2009 נערכו שלושה הסכמי שכר טרחה בין הצדדים, הכתובים בשפה האנגלית, כדלקמן:

א.הסכם מיום 8.10.2009 בעניין עריכת חוזה שכירות לחנות 55, תמורת שכר טרחה בשיעור של דמי השכירות עבור החודש הראשון, בתוספת מע"מ ("ההסכם הראשון").

ב.הסכם מיום 8.10.2009 בעניין עריכת חוזה שכירות לחנות 56, תמורת שכר טרחה בשיעור של 50% מדמי השכירות עבור החודש הראשון, בתוספת מע"מ ("ההסכם השני").

בשני ההסכמים נכתב, כי שכר הטרחה האמור מתייחס רק לעבודה הנעשית בתוך משרד עורכי הדין, וכי ככל שתידרש עבודה מחוץ למשרד היא תחויב בשכר טרחה בשיעור של 230 דולר לשעה, ובלבד שהדבר יאושר על ידי הלקוח מראש.

ג.הסכם מיום 28.10.2009, המתייחס הן לעבודה הקשורה להכנת הסכמי השכירות והן לדברים נוספים ("ההסכם השלישי"). ההסכם קובע כי עבור הכנת דמי השכירות יהיה זכאי התובע לשכר טרחה כפי שפורט בהסכמים הקודמים (היינו, דמי שכירות בשיעור של חודש אחד עבור חנות 55 ומחצית החודש עבור חנות 56, בתוספת מע"מ). בנוסף, קובע ההסכם כי התובע יהיה זכאי לשכר טרחה בשיעור של 0.5% בתוספת מע"מ עבור "Sales / Purchases of Stores"; ולשכר טרחה של 230 דולר בתוספת מע"מ לשעה עבור " Representation, negotiations, presentation and Court representation". בהסכם זה לא מופיע התנאי כי התובע יהיה זכאי לתשלום רק אם העבודה תאושר מראש על ידי הלקוח.

3.יצוין, כי ההסכמים הראשון והשני חתומים רק על ידי חלק מהנתבעים, ולא על ידי התובע. ההסכם השלישי, לעומת זאת, נחתם הן על ידי התובע והן על ידי כל הנתבעים. בכתב התביעה התייחס התובע לשלושת ההסכמים כאל הסכמים תקפים, אולם בהמשך טען כי ההסכם המחייב היחיד הוא ההסכם השלישי.

4.התובע הכין עבור הנתבעים מספר טיוטות הסכמי שכירות לחנויות, אולם בסופו של יום עסקאות ההשכרה שבקשר אליהן הוכנו ההסכמים לא יצאו אל הפועל. לטענת התובע, רק באוגוסט 2012 נודע לו כי הנתבעים השכירו את החנויות לשוכרים אחרים.

5.ביום 7.8.2012 שלח התובע מכתב התראה לנתבעים, בו טען כי לאחרונה נודע לו שנמצא שוכר לחנות 55 וכי נחתם עמו הסכם שכירות, אשר ככל הנראה מבוסס בחלקו על הטיוטות שהוכנו על ידו. התובע טען, כי הוא זכאי לשכר טרחה בשיעור של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לטענת התובע, הוא לא קיבל התייחסות למכתב ההתראה. ביום 15.10.2013 שלח התובע מכתב התראה נוסף, בו חזר על דרישתו לשכר טרחה בשיעור של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ בגין השכרת חנות 55, והוסיף דרישה לתשלום בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ עבור השכרת חנות 56. ביום 24.10.2013 נשלח מכתב תגובה מטעם בא כוח הנתבעים, בו נטען כי אין לתובע זכות לקבל שכר טרחה, מכיוון שבסופו של יום השוכרת הפוטנציאלית סירבה לחתום על ההסכם. צוין, כי החנויות נותרו ריקות קרוב לשנה, וכי לא נעשה כל שימוש בטיוטות ההסכם שהוכנו על ידי התובע.

6.ביום 27.10.2013 שלח התובע לנתבעים חשבון שכר טרחה בגין הליכים שניהל עבורם מול המפקחת על רישום המקרקעין ברחובות, וביום 15.4.2015 נשלחה הודעת תזכורת (נספחים י"ב ו-י"ג לכתב התביעה). חשבון שכר הטרחה שצורף כנספח י"ב לכתב התביעה כולל רשימה של הפעולות שבוצעו על ידי התובע, לטענתו, בלא ציון מספר השעות שהוקדשו לכל פעולה או מהו התשלום הנדרש. חשבון שכר הטרחה שצורף כנספח י"ג לכתב התביעה כולל לצד רשימת הפעולות גם את השעות שהוקדשו לצורך ביצוען, וכן דרישת תשלום. סך הכול כולל החשבון 36.75 שעות, שעבורן נדרש שכר טרחה בסך 35,168 ש"ח. קיימת אי בהירות בשאלה האם הדרישה המפורטת נשלחה כבר ביום 27.10.2013, או רק במסגרת הודעת התזכורת מיום 15.4.2015. מכל מקום, לטענת התובע לא התקבלה תגובה לא על המכתב מיום 27.10.2013 ולא על הודעת התזכורת מיום 15.4.2015.

התביעה ותמצית טענות הצדדים

7.במסגרת כתב התביעה, טוען התובע כי הוא זכאי לשכר טרחה עבור הכנת הסכמי השכירות בסך 28,450 ש"ח, כולל הפרשי ריבית והצמדה עד הגשת התביעה; וכי עבור הפעולות והשירותים הנכללים במכתבו מיום 27.10.2013 הוא זכאי לתשלום בסך 37,682 ש"ח, כולל הפרשי ריבית והצמדה. לחלופין, התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום שכר ראוי.

8.בכתב ההגנה טוענים הנתבעים כי התובע לא זכאי לתשלום כלשהו. בהקשר זה מעלים הנתבעים מספר טענות, שאלו עיקריהן: האחת, כי התביעה לוקה בשיהוי חמור; השנייה, כי זכותו של התובע לקבלת שכר טרחה הותנתה בכך שהסכמי השכירות שטיוטות שלהם הוכנו ייחתמו, מה שלא קרה; השלישית, כי השוכרת הפוטנציאלית, חברת טבסקו החזקות בע"מ ("פיצה האט"), סירבה לחתום על ההסכם בעקבות אופן ניסוחו על ידי התובע, ובשל כך אבד להם שוכר אמין ויציב, ונוצר מצב בו החנויות עמדו ריקות קרוב לשנה; הרביעית, כי אין בסיס לדרישה לתשלום בגין העבודה שאינה קשורה להסכמי השכירות, הן בשל כך שלא הוכח כי עבודה זו נעשתה והן בשל כך שבמסגרת הסכמי שכר הטרחה הוסכם כי התשלום מותנה באישור העבודה על ידי הלקוחות מראש.

9.לבקשת הצדדים, הותר להם לאחר הישיבה המקדמית להגיש ראיות נוספות. בתצהיר שהגיש התובע נטען, כי מעבר לזכותו לקבל שכר טרחה עבור הכנת הסכם השכירות ועבור העבודה שפורטה בדרישת התשלום מיום 27.10.2013, הוא זכאי לשכר טרחה גם עבור שירותים שניתנו על ידו בתקופה שבין יום 7.9.2009 ליום 9.2.2010. בהקשר זה הפנה התובע לדרישת תשלום ששלח לנתבעים ביום 10.2.2010, בה נכללה רשימת פעולות שבוצעו על ידו, והנתבעים נדרשו לשלם שכר טרחה בסך 5,537 דולר. לטענתו, ביום 18.3.2010 שילמה הנתבעת 1 על חשבון דרישת שכר הטרחה סכום של 6,483 ש"ח, ונותרה יתרת חוב בסך 14,164 ש"ח.

10.ביום 20.11.2017 נחקרו הצדדים על תצהיריהם, וביום 5.12.2017 נשמעו סיכומים בעל פה. ניסיון להביא את הצדדים להסכמות לא עלה יפה, ומשכך יש להכריע בתביעה.

דיון והכרעה 

11.שתי שאלות עיקריות עומדות להכרעה במסגרת הליך זה: האחת, האם זכאי התובע לשכר טרחה עבור הכנת הסכמי השכירות; והשנייה, האם זכאי התובע לשכר טרחה עבור העבודה הנוספת שביצע, לטענתו, עבור הנתבעים. אקדים ואומר, כי מסקנתי היא שהתובע זכאי לשכר טרחה עבור הכנת הסכמי השכירות, אף כי לא בסכום שנתבע על ידו, וכי הוא אינו זכאי לשכר טרחה עבור העבודה הנוספת הנטענת.