טבול ואח' נ' בן כליפה ואח'

1.עסקינן בתביעה כספית ובתביעה שכנגד בעילה חוזית שהתבררו בסיומם של יחסי שכירות בין בעלי הדין.

2. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על דרך הפשרה על פי הקבוע בסעיף 79 א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 וללא הנמקה. זאת משהוגשו הראיות בתצהירי עדות ראשית מטעם בעלי הדין והוגשה גם חוות על של שמאי מטעם התובע ומבלי שיישמעו העדים ולאחר הגשת סיכומים בכתב.

רקע והליך קודם:  

3.הסכם שכירות נחתם בין הצדדים ביום 21/02/13 (נספח א' לכתב התביעה, להלן-"ההסכם") לפיו הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן – "הנתבעים") שכרו דירה בת 4 חדרים מהתובע והנתבע שכנגד (להלן – "התובע") לתקופה בת שנה עם אופציה לשנה נוספת. מימוש האופציה, הוא בכפוף למשלוח הודעה בכתב לתובע 90 יום לפני תום תקופת השכירות הראשונה.

הנתבעים 3 ו-4 , חתמו כערבים על ההסכם.

4.תביעה קודמת הוגשה בסדר דין מקוצר בת.א. 11092/04/14 (להלן-"התביעה הקודמת") בגין אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות הראשונה ובהיעדר הודעה על מימוש האופציה. במסגרתה הושג הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 25/05/14 לפיו הנתבעים 1-2 יפנו את המושכר עד ליום 15/06/14 וניתנה לתובע רשות לפיצול סעדים בגין נזקיו מבלי שיהיה בכך משום הודאה של הנתבעים בטענותיו.

תמצית טענות הצדדים:

5.הנתבעים 1-2 פינו את המושכר במועד שנקבע בפסק הדין בתביעה הקודמת והתביעה שבפני היא לחיובם בדמי שימוש לתקופה בת 3.5 חודשים . קרי: מחודש מרץ 2014 ועד מועד הפינוי בחודש יוני 2014 בגין אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות. הדרישה, הועמדה על סך של 500 ₪ לכל יום ובסך כולל של 48,000 ₪.

לחילופין, טען התובע לזכותו לדמי שכירות חודשיים בסך של 4,500 ₪ לפי ההסכם המגיע לסך של 11,250 ₪.

בנוסף טען התובע לנזקיו בגין מצבו של המושכר שבאחריות הנתבעים כמובא בחוות דעתו של השמאי רמון מטעמו בסך של 16,900 ₪ ולהוצאותיו לשכרו.

בהתאם לאמור, הועמדה התביעה על סך של 66,221 ₪.

6.הנתבעים טענו מנגד להטעיה מצד התובע בנוגע למצבו של המושכר עובר לחתימה על ההסכם שנימצא בדיעבד כי סבל מליקוי בקו הביוב המצוי בו, מה שגרם להצפות בשירותים ובמושכר מבלי שהתובע, דאג לתקן אותו.