תא"מ 21787-05-16 אמדוקס (ישראל) בע"מ נ' רובינשטיין ואח'

תביעה לתשלום עבור נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת בתאונת דרכים עם רכב הנתבעת 1 שהיה נהוג על ידי בנה, ומבוטח אצל הנתבעת 2.

נהגת התובעת העידה כי עמדה בעצירה מוחלטת לפני הפנייה שמאלה, וכעבור 5-6 שניות חשה מכה מאחור. לדבריה, היה נתיב אחד לפנייה שאלה, ושני נתיבים לנסיעה ישר. נהג הנתבעים פגע בה במרכז הדופן האחורית, ולאחר התאונה אמר לה "ראיתי שאת בולמת אבל לא הספקתי לעצור". ואולם, לפי עדותה לא בלמה, אלא היתה בעצירה.

רק בחקירה הנגדית אישרה נהגת התובעת כי נסעה בנתיב האמצעי, וממנו רצתה להגיע לשמאלי. כמו כן, אישרה שלא ראתה את רכב הנתבעים עובר להתנגשות: "למה אני צריכה להסתכל אחורה? אני מסתכלת קדימה, אני צריכה לפנות שמאלה ואני בעצירה". כשנתבקשה להסביר מיקום הנזק משמאל למרכז הדופן האחורי, השיבה שאינה יודעת להסביר נזקים, וטענה שהנזק במרכז. לאחר מכן, עומתה עם גרסת הנהג השני שטען כי סטתה מנתיבה אל נתיבו בחוסר זהירות, והשיבה שאין לה מה לומר, מעבר לתשובותיה הקודמות.

נהג הנתבעים העיד כי נסע בנתיב האמצעי, והתכוון להמשיך ישר. לפתע, רכב התובעת החליט "לחתוך" שמאלה, מול רכבו, ולא יכול היה לעשות דבר. לדבריו, הנהגת ראתה שהנתיב השמאלי פקוק, והחליטה לעקוף את הפקק, ולעבור אליו לראשית התור. הנהג הדגיש שראה את רכבה כל הזמן, אך היא נדחפה לנתיבו. הנהג הדגים את אופן קרות התאונה, כך שרכבו נוס בנתיבו, ואז רכב התובעת סוטה במהירות מהנתיב הימני, לתוך נתיבו, והוא מתנגד בו עם מוקד שמאל קדמי, כלפי מוקד שמאל אחורי של רכב התובעת.

לאחר שעיינתי בתמונות הנזק ושמעתי את העדויות, שוכנעתי ברף הוכחה מספיק כי אכן רכב התובעת נפגע בעת סטייה מנתיבו ולא בעת עצירה מוחלטת בנתיב, מהטעמים הבאים: ראשית, לא היתה סיבה עבור רכב הנתבעים להגיע לנתיב השמאלי, שעה שהתכוון לנסוע ישר. מכאן, שההתנגשות לא התרחשה בנתיב השמאלי, אלא באמצעי. שנית, מוקד הנזק הנוטה לחלק השמאלי של הפגוש האחורי, מחזק את המסקנה כי התאונה אירעה בעת סטיית רכב התובעת שמאלה, ולא בעת עצירה ישר בנתיבה, שאז היתה נגרמת פגיעה ממש במרכז. שלישית, נהגת התובעת אישרה בחקירה הנגדית כי אמנם סטתה מהנתיב הימני לשמאלי עובר לתאונה, מה שמתיישב עם האמור.

עולה מכך כי נהגת התובעת התרשלה באופן המעבר מנתיבה לנתיב השמאלי, שהרי היה עליה לבצע סטייה זו בזהירות ומבלי להפריע לתנועת הרכבים בנתיבם. הנהגת העידה כי לא הביטה לאחור במראה, ולא ראתה את נהג הנתבעים קודם להתנגשות, למרות שניתן היה לצפות שתבחין בו, מה גם שלא נטען שנסע במהירות רבה.

לצד האמור, העובדה שרכב התובעת נפגע מאחור, מלמדת כי היה על נהג הנתבעים להבחין בה, שהרי כל אורך הרכב כבר היה בתוך שדה ראייתו, למולו, כך שניתן היה לצפות שיצליח לבלום מבלי להתנגש בו, ככל ששמר על מרחק בטוח ממנו.

כללו של דבר, אני מוצאת לנכון לחלק את האחריות כך שהנתבעים יישאו ב-45% מן האחריות.