תא"מ 21220-01-15 גוזי נ' לביא

לפני תביעה לביצוע שיק על סך 10,000 ₪.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

התובע אדיר גוזי (להלן: "התובע") הוא קבלן שיפוצים שעבד בבית הנתבע מנחם לביא (להלן: "הנתבע"). בין השניים התגלעו חילוקי דעות, ולפיכך החליטו הצדדים להיעזר בציון שרעבי (להלן: "שרעבי"), מכר משותף, בכדי שיישב את המחלוקת, וישמש מעין "בורר" ביניהם (מונח שבו השתמשו הצדדים עצמם, כאשר מובן שאין מדובר בבוררות פורמלית, ואיש מן הצדדים אינו טוען אחרת). ביום 10.9.2014 נערכה פגישה ובה סוכם על המשך העבודה המשותפת ע"פ התנאים שהתווה שרעבי. למרות זאת, ביום 14.9.2014 פרץ ויכוח נוסף בין התובע לנתבע ולאור חילוקי הדעות החוזרים והנשנים, הפסיק התובע באופן חד צדדי את עבודתו בבית הנתבע. הנתבע, שהבין כי התובע וצוותו מתכוונים לעזוב את ביתו, סירב לאפשר לתובע להוציא את כלי העבודה מהבית מבלי שהתובע ישיב לידיו שיק בסך 10,000 ₪ שמסר לו יום קודם. בתגובה הציע התובע כי הנתבע יבטל את השיק. התובע ועובדיו עזבו את בית הנתבע ללא כלי העבודה. הנתבע ביטל את השיק האמור ולאחר כשלושה שבועות השיב לתובע את כלי העבודה.

הצדדים חלוקים בשתי נקודות:

• האם הצעת התובע לביטול השיק הייתה מותנית בהסכמת הנתבע ליציאת התובע יחד עם כלי העבודה או שמא הסכים התובע לביטול השיק ללא כל תנאי.

• האם השיק נשוא תביעה זו ניתן כמקדמה על חשבון עבודות שלא בוצעו, וממילא קיים כישלון תמורה מלא במקרה דנן או שמא בוצעה עבודה תמורת השיק שניתן.

  דיון והכרעה

נדון תחילה בטענת הנתבע לפיה השיק בוטל בהסכמה. אין חולק, כי התובע אמר לנתבע כי הוא רשאי לבטל את השיק. השאלה הנשאלת היא האם ביטול זה היה מותנה בכך שהנתבע יאפשר לו לצאת עם הכלים מהבית.

אינני מקבל את גרסת התובע כי הביטול היה מותנה מכמה טעמים:

• גרסת התובע בעניין התניית ביטול השיק היא גרסה מאוחרת. בתצהיר הראשון שהגיש התובע הוא לא התייחס כלל לטענה לפיה הסכים לביטול השיק. הטענה הועלתה הן בהתנגדות עצמה והן במכתבו של ציון שרעבי שצורף להתנגדות, אך התובע התעלם מטענה זו לחלוטין בתצהירו. רק לאחר הדיון המקדמי הציג התובע את גרסתו, לפיה, אכן הסכים כי הנתבע יבטל את השיק, אך התנה זאת בכך שהנתבע יאפשר לו לצאת מביתו עם הכלים. התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת לכך שגרסתו זו לא נכללה בתצהיר המקורי ומשכך אמינות גרסתו זו נמוכה, בבחינת "הכובש עדותו חשוד על מהימנותה".