תא"מ 20922-03-14 קל אוטו - תחבורה (1994) בע"מ נ' אלטורי ואח'

לפניי תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב מסוג סיאט איביזה (מ.ר. 61-554-76), אשר בבעלות התובעת – חברה העוסקת בהשכרת כלי-רכב.

אין מחלוקת כי רכב הנתבעים – משאית (מ.ר. 61-573-70) – פגע ברכב התובעת מאחור. אין מחלוקת גם כי לפני התאונה רכב התובעת ביצע פנייה שמאלה בצומת כנות (צומת T), והתעתד לפנות ימינה מיד לאחר מכן לכיוון "כביש 7". לטענת נהג התובעת, הוא עצר לפני הפנייה כדי לאפשר להולכי-רגל לחצות מעבר חצייה, ואז נפגע מאחור על-ידי המשאית. לעומת זאת, הנתבע 1, נהג המשאית, גורס כי רכב התובעת, אשר לפני הרמזור עמד בנתיב שמשמאלו, "נדחף" לאחר הפנייה לנתיב נסיעתו (הימני), באופן שלא אפשר למשאית, חרף ניסיון בלימה, להימנע מפגיעה.

לאחר שבחנתי את החומר שלפניי ושמעתי את עדויות הנהגים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

ראשית אציין, כי עדותו של נהג התובעת הותירה אצלי רושם מהימן. לפי התרשמותי, העד עשה כמיטבו לספר את הדברים כפי שזכורים לו; כאשר דבר-מה לא היה ידוע לו (כגון מיקומה של המשאית לפני התאונה) – הוא אמר זאת בגילוי לב, אך דברים שידע לומר, אמר בנחישות תוך דבקות בגרסתו. בהקשר זה אציין כי הגרסה שמסר נהג התובעת בעדותו הולמת את הרישום בטופס ההודעה, כלומר מדובר בגרסה עקבית.

בנוסף, מצאתי מספר קשיים ותמיהות בעדותו של נהג המשאית. כך למשל, נהג המשאית הכחיש שהתאונה התרחשה בסמוך למעבר חצייה (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 14-11), אולם לאחר ששמעתי את עדותו של נהג התובעת אני מאמין לו שאכן עצר לפני מעבר חצייה. בהקשר זה אדגיש כי אין מחלוקת שבמקום ישנו מעבר חצייה; כי נהג התובעת אף דייק בפרטים וציין כי הולכי הרגל טרם החלו לחצות "אבל אני חייב לעצור", כלשונו (עמוד 1 לפרוטוקול, שורה 16); וכי כבר בטופס ההודעה טען נהג התובעת שעצר לפני מעבר חצייה.

זאת ועוד, בטופס ההודעה שהגישו הנתבעים (סומן נ/1) – שנכתב על בסיס המידע שמסר הנתבע 1 (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 6-3) – נכתב כי רכב התובעת נכנס לנתיב המשאית "ובלם בלימת פתע". לעומת זאת, בעדותו בבית המשפט טען הנתבע 1 כי אינו זוכר אם בזמן הפגיעה רכב התובעת היה בנסיעה או שמא בעצירה, והוסיף: "לא נראה לי שהוא היה עומד. בטח הוא היה בנסיעה כי הוא היה נדחף" (עמוד 6 לפרוטוקול). כאמור, בטופס ההודעה נרשמו דברים שונים, ולאור העדויות והראיות שלפניי, אני קובע כממצא שרכב התובעת היה בעצירה לפני מעבר חצייה. עוד יודגש, כי לפי עדותו של נהג התובעת – שכאמור מצאתי לקבלה כמהימנה – נהג המשאית טען כלפיו לאחר האירוע "למה אתה עצרת". אף בהנחה שעצירתו של רכב התובעת הפתיעה את הנתבע 1 (כאמור, בטופס ההודעה נ/1 תוארה העצירה כ"בלימת פתע"), הרי שעלינו לזכור כי במקום ישנו מעבר חצייה, ולכן אין לבוא בטרוניה על נהג התובעת שבלם את רכבו, וחובה הייתה על נהג המשאית לשמור מרחק מספיק בשים-לב למכלול הנתונים לרבות סוג כלי הרכב שבו עסקינן.

זאת וגם עוד: ככל שאמנם רכב התובעת נדחף והמשיך בתנועה, כפי שטען או העריך נהג המשאית בעדותו, וככל שנהג המשאית – אף זאת לפי עדותו – בלם בעוצמה (לאחר שעוד קודם לכן נסע באיטיות לדבריו), הרי שעולה השאלה מדוע בכל זאת התרחשה התאונה, שעה שהרכב הפרטי מתקדם והרכב הכבד בולם. למען הסר ספק יובהר כי גם לפי גרסת הנתבעים – ובוודאי לפי תמונות הנזק – ההתנגשות לא אירעה ברגע של סטיית רכב התובעת לנתיב נסיעתה של המשאית (מדובר כאמור בפגיעה מאחור).

אוסיף ואדגיש, כי בחנתי את התמונות המתעדות את הנזק שהוסב לרכב התובעת, ולא מצאתי כי יש בהן כדי לתמוך דווקא בגרסה כזו או אחרת. בהקשר זה אציין כי שתי הגרסאות מתארות למעשה את המשאית פוגעת ברכב התובעת מאחור כשהוא בהטיה מסוימת לימין. ולבסוף, למען שלמות התמונה, אציין כי נהג התובעת אמנם לא ראה את המשאית לפני הפגיעה, כך לפי עדותו, אולם לא מצאתי כי יש לגזור מכך, בנסיבות העניין, מסקנה שהוא אשר אחראי לתאונה.

לאור האמור לעיל, שוכנעתי כי יש לייחס את האחריות לתאונה למשאית, אשר פגעה ברכב התובעת מאחור. לגבי הנזק אציין כי התובעת הציגה חוות-דעת שמאי וחשבונית מס; הנתבעת העלתה טענות לעניין הנזק בכתב ההגנה, אך לא חזרה עליהן בדיון ובסיכומים ולא ביקשה לזמן עדים בקשר לכך. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 13,642 ₪ בגין הנזק לרכב וסכום של 400 ₪ בגין דמי השמאות, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום עריכת חוות-דעת השמאי. כמו-כן יישאו הנתבעים בשכר העד מטעם התובעת (450 ₪), בתשלום האגרה ובשכר טרחת עורך-דין בסך של 2,000 ₪.