תא"מ 20863-07-15 אזולאי ואח' נ' ספיר ואח'

 1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד כספיות, בסדר דין מהיר, שעילתן נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים מיום 23.06.2015 בין כלי רכב, מ"ר 90-430-64 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת והנתבעת שכנגד ונהוג על ידה (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 31-927-58 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 והתובעת שכנגד בביטוח מסוג מקיף (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2.אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת היקף הנזק.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו נהגות הרכבים המעורבים בתאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה ודין התביעה שכנגד להידחות.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתה של התובעת, על פני גרסתה של נהגת רכב הנתבעות, שהייתה מתחמקת, בלתי עקבית, מתפתחת בהתאם לשאלות, בעלת סתירה פנימית קשה, ולא הייתה מהימנה עליי כלל ועיקר.

בראשית עדותה העידה נהגת רכב הנתבעות כי התאונה ארעה בזמן שרכבה נסע קודם לכן בנסיעה רצופה במהירות של 40 קמ"ש, ואולם במהלך חקירתה הנגדית שינתה גרסתה, כאשר העידה כי לנוכח מראה רכב התובעת, אשר עצר באמצע הנתיב כדי לפנות, גם היא עצרה את רכבה למספר רגעים, אולם לאחר שהבחינה כי רכב התובעת ממשיך לעמוד, היא עקפה את רכב התובעת. מדובר בסתירה פנימית קשה בעדותה של נהגת רכב הנתבעות, כאשר תחילה העידה כי נסעה ברציפות ולאחר מכן תיארה תיאור שאינו מתיישב עם נסיעה ברציפות. לא בכדי, שאל בית המשפט את נהגת רכב הנתבעות לפשר סתירה זו, וזו ניסתה להסביר כי תחילה רכבה עצר ורק לאחר שהבינה כי רכב התובעת לא מתכוון להתקדם, המשיכה בנסיעה רציפה. מדובר בתשובה מתחמקת לשאלה מאוד פשוטה. אני סבור כי נהגת רכב הנתבעות הסיעה את רכבה ברציפות מתחילת רחוב טברסקי בתל אביב ועד לתאונה, לא עצרה את רכבה לנוכח מראה רכב התובעת העומד, שהיה בפני פנייה, הכל מכיוון שאצה דרכה והיא לא הייתה מוכנה להתאזר בסבלנות.

לא האמנתי כהוא זה לגרסתה של נהגת רכב הנתבעות, לפיה היא הבחינה ברכב התובעת מוטה ימינה, דבר שגרם לה לסבור כי רכב התובעת עמד לפני פנייה ימינה בצומת. מדובר בהמצאה של ממש שנועדה ליישב את העקיפה הבלתי חוקית של רכב הנתבעות את רכב התובעת העומד לפני הכניסה לצומת, ולמעשה להסיר את חומרת המעשה או המחדל שבנהיגתה של נהגת רכב הנתבעות.

משכך, מסקנתי היא כי נהגת רכב הנתבעות גרמה ברשלנותה לקרות התאונה.