תא"מ 20680-11-12

1. רקע עובדתי

הנתבע 1, העוסק בסחר ברכב מיד שנייה, רכש את הרכב נשוא הדיון מסוג אלפא-רומיאו מידי הנתבעת 2, חברה העוסקת בשיווק ומכירת רכב מיד שנייה. מיד לאחר רכישת הרכב, ועקב פליטת עשן בצורה חריגה, פנה הנתבע 1 למוסך על מנת לבדוק מה פשר התקלה. לאחר שנאמר לו בידי אנשי המוסך כי המנוע פגום ויש להחליפו, עזב את המקום. כיומיים לאחר מכן רכש התובע, חובב רכב ורופא במקצועו, את אותו הרכב עצמו מידי הנתבע 1. התובע והנתבע 1 נפגשו, הנתבע 1 הציג עצמו כסוחר רכב והשניים ביצעו נסיעת מבחן ברכב, ולאחר מכן זה נלקח לבדיקה במכון בדיקה מורשה. בתום הבדיקה התקבלו התוצאות בידי התובע, וניתן לו הסבר בידי הבודק כי קיימים פגמים מסוימים במנוע הרכב, ומומלץ שייגש למכון מורשה.

על אף האמור לעיל, התובע והנתבע 1 חתמו על הסכם זיכרון דברים, ורכש את הרכב בעבור סכום הגבוה ממחיר המחירון. לאחר מספר ימים שמעו בעלי המוסך המדובר על עסקת המכר, וביקשו מהתובע להגיע עם רכבו לבדיקה. לאחר שאימתו כי אכן מדובר באותו הרכב, הסבירו לתובע את שראו מספר ימים קודם לכן, וכי יש צורך בהחלפת מנוע הרכב. התובע ניסה ליצור קשר עם הנתבע 1, אך לא הצליח מאחר ולא ניתן לו טופס "גילוי נאות" בו מופיעים פרטי הסוחר כנדרש בחוק, וזה החל לפעול לתיקון הרכב. לאחר ההתרחשויות הנ"ל, נוצר קשר בידי ב"כ התובע עם מנכ"ל הנתבעת 2, להם היכרות אישית, והאחרון ניסה לסייע ביד התובע על מנת להביא לפתרון הבעיה.

2. טענות הצדדים

התובע טוען להטעיה ולחוסר תום לב, הצגת מצג שווא והסתרת עובדות הן בידי הנתבע 1, והן בידי הנתבעת 2 אשר, כך נטען, הנתבע 1 הוא לה "זרוע ארוכה" (ראה פרוטוקול הדיון). התובע טוען כי הנתבעים עברו על סעיפים 14-16 לחוק המכר וס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), מאחר ומצג השווא גרם לטעות אשר בלעדיה לא היה נחתם ההסכם נשוא הדיון, וכי חלה עליהם חובת גילוי באשר לאי התאמה של המוצר בעסקת המכר. בנוסף טוען התובע להפרת אחריות מוגברת החלה מכוח סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין. כמו כן נטען כי עובר לביקורו במוסך, הוסיף הנתבע 1 חומר חיצוני (להלן :דבש) על מנת לאפשר לרכב לעבור את מכון הבדיקה בהצלחה.

מנגד, הנתבע 1 טוען כי לתובע נמסר כל המידע הרלוונטי, כי התנהל בשקיפות מוחלטת ובתום לב. הנתבע 1 טוען אף כי עובדת אי מתן טופס גילוי נאות איננה משנה מאום, מאחר וזה איננו מכיל פרטים באשר לבעיות מכניות ברכב בלאו הכי. מוסיף וטוען הנתבע 1 כי בעת רכישת הרכב מהנתבעת 2 לא היה בידו לדעת כי המנוע פגום ויש להחליפו, וכי בהגיעו למוסך נעשתה בדיקה קצרה ובלתי מקצועית ולכן מסקנותיהם של בעלי המוסך המדוברים אינם מחויבות המציאות. הנתבע 1 טוען כי מאחר והרכב נבדק במכון בדיקה לבחירתו של התובע, אין לו להלין אלא על עובדי המכון, וכי לא מוטלת עליו חובה כסוחר רכב לבצע בדיקות נוספות טרם ביצוע העסקה. לבסוף ולחילופין טוען הנתבע 1 כי התובע לא עשה די על מנת להקטין את נזקו. עוד מכחיש הנתבע 1 כי "טיפל" במנוע בעזרת "דבש".

הנתבעת 2 טוענת כי בינה ובין התובע אין ולא היתה יריבות משפטית. הנתבעת 2 טוענת כי לאחר שהושלמה עסקת המכר בינה לבין הנתבע 1, אשר אין בינו ובינה דבר מלבד היותו לקוח הנוהג לרכוש רכבים מידיה מעת לעת, התנתק הקשר בינה ובין הרכב נשוא הדיון, כי אין היא קשורה להסכם שנערך בין התובע לנתבע 1 באשר לרכב האמור, וכי כל תכלית התביעה היא מציאת כיס עמוק לכיסוי נזקיו הנטענים של התובע.

3. החלטה

ראשית, אפתח בטענות התובע כלפי הנתבעת 2. כאמור, הרכב נשוא הדיון נרכש על ידי הנתבעת 2 מידי אדם פרטי במסגרת עסקת טרייד-אין. אותו הרכב נמכר לאחר מכן בידי הנתבעת 2 לנתבע 1, וזאת כפועל יוצא ממערכת יחסים עסקית שמנהלים ביניהם השניים. התובע טוען כי הנתבעת 2 התרשלה מאחר והסתירה ממנו את היות מנוע הרכב פגום, וכי התובע 1 פעל כ"זרוע הארוכה" המפעילה הונאה שמטרתה הוצאת כספים שלא כדין.

מקובלת עלי טענת הנתבעת 2 כי אין בינה ובין התובע כל יריבות משפטית. הסכם המכר הנדון מערב שני צדדים בלבד – התובע ונתבע 1, כסוחר רכב עצמאי, אשר אין לו כל קשר לחברה, לא שימש כעובד שלה ולא פעל על פי הנחיותיה (ראה פרוטוקול הדיון). התובע עצמו מודה כי בעת רכישת הרכב לא היה מודע לכך שהרכב הוחזק בעבר בידי החברה, ולא הוצג לו מצג כאילו רוכש הוא את הרכב מידי הנתבעת 2 (ראה פרוטוקול הדיון). לאחר היוודע דבר התקלה, ניסה מנהלה הכללי של הנתבעת 2 לסייע בעד התובע, וזאת מתוך היכרות אישית עם בא כוחו. לא התרשמתי שבדבר מן הדברים שנאמרו או המצגים שהוצגו בידי הנ"ל יש כדי לקיחת אחריות או מעשה שבכוחו להכניס את הנתבעת 2 כצד ביריבות המשפטית בין התובע לבין הנתבע 1.

נראה כי לאחר היוודע דבר התקלה ודבר היות הרכב מוחזק בידי הנתבעת 2 בעבר, ולאור הנזק שנגרם לתובע, מדובר בניסיון למצוא "כיס עמוק" לכיסוי נזקיו של התובע, אשר אין מנוס מלקבוע כי לא היה לנתבעת קשר ולו הקטן ביותר להיווצרותו. מדובר בניצול לרעה של הליכי משפט, התנהגות חמורה אשר איננה ראויה ואיננה מקובלת, וטוב היה לו לא היתה נגררת הנתבעת 2 להליך הנוכחי בעל כורחה.

משזאת נאמר, אעבור עתה לטענות התובע כלפי הנתבע 1. התובע טען כי הנתבע 1 הציג את הרכב כאילו היה נהוג בידי אשתו כרכב פרטי בשנה שלפני עסקת המכר, עם זאת, לא עלה בידו להוכיח טענה זו, ואף אין היא משמעותית במיוחד בנסיבות המקרה. הנתבע 1 טוען כי הציג עצמו כסוחר רכב בעל-פה, וכי בכל מקרה היה על התובע להבין זאת מזיכרון הדברים שהוצג לו. טענה זו לא יכולה לעמוד. תכלית חקיקת חוק מכירת רכב משומש והדרישה למתן טופס גילוי נאות היא לוודא כי הרוכש רכב מסוחר ידע זאת בצורה ודאית. אין בעובדה כי הציג הנתבע זיכרון דברים המכיל חלק מהפרטים המהותיים מלפטור אותו מחובתו על פי חוק.

התובע טוען כי הנתבע 1 הפר את חובת הגילוי החלה עליו מכוח חוק המכר, חוק מכירת רכב משומש, וכי זאת עולה לכדי הטעיה (כאמור בסעיף 15 לחוק החוזים) וחוסר תום לב בניהול משא ומתן (ס'12 לחוק הנזכר). מנגד טוען הנתבע 1 כי מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה (סעיף 14(ד) לחוק), ועל כן אין לתובע על מי להלין אלא על עצמו או על מכון הבדיקה שבדק את הרכב.

לא מקובלת עלי טענתו של הנתבע 1 כי אין לתובע על מה להלין, זאת מאחר ומסר את כלל הפרטים הרלוונטים שהיו ידועים לו במועד העסקה, וכי לא חלה עליו חובה בביצוע בדיקות נוספות מעבר לבדיקה שבוצעה במכון לבחירתו של התובע. עקרון תום הלב במשא ומתן הינו עקרון יסוד בדיני החוזים, ודורשת כי ינהגו הצדדים במשא ומתן בבחינת אדם לאדם – אדם (וראה רא"ע 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 279). אין חולק על כך כי הנתבע הגיע למוסך מאחר וחשד כי הרכב פולט עשן במידה שאיננה סבירה (ראה פרוטוקול הדיון), בנוסף, מאשר הוא כי נאמר לו בידי בעלי המוסך כי המנוע פגום ויש צורך להחליפו. אין הנתבע יכול להתכסות באצטלה של שה תמים הממלא אחר דרישות החוק גרידא, כאשר הוא שומר לעצמו ידיעה, או אפילו חשד, בדבר פגם כה משמעותי ברכב.

על כן, מוכן אני לקבל את טענת התובע כי בנסיבות העניין הנתבע 1 הפר את חובת הגילוי שלו, בכך שהסתיר, או לכל הפחות חשד ונמנע מלברר בדבר תקינות הרכב, ובכך הפר את עקרון תום הלב במידה הגובלת בהטעיה (וראה ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי), שכן אין זה מופרך שלו ידע התובע על פגם בחלק כה מהותי ברכב דוגמת המנוע לא היה כורת את ההסכם המדובר. התובע טען עוד כי הנתבע 1 "טיפל" ברכב בעזרת "דבש" וזאת על מנת להפחית את פליטת העשן מן הרכב ולאפשר לו לעבור את הבדיקה במכון. טענה זו כבדה היא ומדובר במעשה מרמה הגובל בהתנהגות פלילית. מאחר שכך נטל הראיה העומד בפני התובע הינו שונה וגבוה יותר ממאזן ההסתברויות הרגיל בדין האזרחי. התביעה לא הצליחה להרים נטל ראיה זה, וזאת בעיקר עקב עדותם של עובד מכון הבדיקה (ראה פרוטוקול הדיון) ושל השמאי (ראה תצהירו של מר שמוליק ליבמן) כי לא אותרו שרידים לחומרים זרים בבדיקה שנערכה בשמן הרכב.

עם זאת ועל אף האמור, אין זהו סופו של דבר. הן הנתבע 1 והן הנתבעת 2 טענו כי לא עשה התובע מספיק על מנת להקטין את נזקו. מקבל אני טענה זו. בשיטתנו המשפטית מוכרת דוקטרינת "האשם התורם" בדיני הנזיקין– עקרון זה קובע כי במידה והתובע טרם בהתנהגותו הקלוקלת להתנהלות העניינים ולנזק, ניתן לפסוק לו פיצויים מופחתים (וראה ע"א 227/67 אמסלם נ' כץ). בענייננו, אין ספק כי התובע בהתנהגותו טרם לתוצאה הנזיקית. התובע, בהתלהבותו כי רבה על מציאת הרכב הנדיר, פעל בפזיזות מסוימת לאור השתלשלות העניינים. ראשית, אין התובע "טירון" – לדבריו רכש בעבר 6-7 רכבים ישנים, כך שאין "מגרש המשחקים" הנ"ל זר לו. התובע טוען כי על פי פסק הדין בע"א 47533-02-12 גיא המוביל נ' משינסקי אין להחיל בענייננו אשם תורם, אני איני מקבל טענה זו, פעולותיו של התובע המהוות אשם תורם הינן מהותיות בנסיבות העניין.

בענייננו, לאחר שנלקח הרכב למכון בדיקה לבחירתו של התובע, עינינו הרואות כי בטופס הבדיקה מופיע המנוע כ"לא תקין", ומפורטות התקלות שנמצאו (ראה טופס הבדיקה במכון טסטקאר בע"מ). איני מקבל את טענת התובע כאילו מפאת גילו של הרכב תקלות מסוג זה ימצאו תמיד והן נראו לו סבירות (בעדותו טען נציג מכון הבדיקה כי אין זה הכרח המציאות שימצאו פגמים מסוג זה ברכבים מסוג אלפא-רומיאו – ראה פרוטוקול הדיון), מה עוד שנאמר לו על ידי הבודק במכון כי מומלץ שהרכב ייבדק על ידי מוסך מורשה.

התובע, שהיה להוט ונלהב מעצם רעיון רכישת הרכב הנדיר אחריו תר במשך זמן כה רב, ולדבריו "היה קונה גם ללא מנוע" אך לא במחיר זהה (ראה פרוטוקול הדיון) נטל על עצמו סיכון שאיננו סביר בכך שהחליט לחתום על הסכם המכר ללא בדיקה במוסך מורשה, וזאת על אף שאישר בעצמו שלו היה המוסך קרוב יותר – היה מבקש לבדוק את הרכב (ראה פרוטוקול הדיון). התובע לא עשה כל שביכולתו על מנת למזער ואף למנוע לגמרי את הנזק שנגרם לו, ולכן בנסיבות העניין אחיל עליו את עקרון האשם התורם.