תא"מ 20324-03-15 איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ליאת ואח'

1.לפניי תביעה כספית בסדר דין מהיר בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 05.05.2014, בין כלי רכב, מ"ר 29-237-23 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת 2 ומבוטח על ידי התובעת 1 (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מ"ר 60-267-14 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבעת 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2.למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם התאונה אלא לעניין נסיבות קרות התאונה, קרי בשאלת האחריות לקרות התאונה.

3.נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה הוגשו ראיות הצדדים, העידו הנהגות המעורבות בתאונה ועדת ראייה נוספת מטעם התובעות שישבה ברכב התובעות בעת התאונה.

4.בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבלה באופן חלקי.

5.על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדות במהלך חקירתן בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שאחריותה של נהגת רכב הנתבעות תעמוד על שיעור של 70% ואילו אחריותה של נהגת רכב התובעות תעמוד על שיעור של 30%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית לביסוס מסקנתי:

עדות התובעות מעידות כי בעוד שרכבן עמד מאחורי רכב הנתבעות בכביש חד סטרי וטרם פניה ימינה של רכב התובעות, החל רכב הנתבעות לנסוע לאחור על מנת להיכנס לחניה מצד ימין במקביל למדרכה ובחוסר תשומת לב פגע ברכב התובעות בצדו השמאלי של חזית הרכב.

בכתב ההגנה נטען כי רכב הנתבעות לא נסע לאחור אלא רכב התובעות התפרץ לנתיב נסיעתו של רכב הנתבעות. יש לציין כי בעדותה של נהגת רכב הנתבעות היא מעידה כך: "נסעתי בכביש חד סטרי במהירות של כ-10 קמ"ש. בשלב מסוים ראיתי חנייה מימין, לפני. ראיתי שהרכב יוצא, ניסיתי לחנות (הטעות במקור – נ.ס.) ושמעתי "בום"" (עמ' 3, שורות 15-14 לפרוטוקול). נהגת רכב הנתבעות אינה מפרטת מה כלל הניסיון שלה להחנות את רכבה. אולם, לאור מהימנות גרסתן של עדות התביעה, ולאור העמימות הרבה בגרסת עדת ההגנה, אני סבור כי אכן התאונה ארעה בעקבות נסיעה לאחור של רכב הנתבעות.

מכאן, שעיקר האחריות לקרות התאונה מוטל על נהגת רכב הנתבעות.