הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' כהן

לפני תביעת שיבוב בסדר דין מהיר שעניינה בנזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעים כתוצאה מתאונת דרכים שארעה בין רכב התובעים לבין רכב הנתבע. המחלוקת נוגעת בעיקרה לשאלת האחריות לנזקי התובעים.

1.לטענת התובעים, בתאריך 29/12/14 בשעה 10:00 לערך נסע רכב התובעים בנתיב השמאלי בצומת רמות ולפתע הגיע רכב הנתבע מנתיב השתלבות מימין, סטה שמאלה בחדות בניסיון לעקוף אוטובוס שעמד אותה העת בתחנה ופגע ברכב התובעים. כתוצאה מכך נגרמו לרכב התובעים הנזקים המתוארים בחוות דעת השמאי, המצורפת כנספח לכתב התביעה.

2.הנתבע טוען, כי התאונה אירעה עת השתלב לשד' גולדה מאיר מכיוון רח' יגאל אלון לנתיב הימני ביותר של הכביש שהינו בעל 4 נתיבים. לאחר כ-40 מטר מעת שהשתלב לנתיב השני מימין סטה רכב הנהוג על ידי התובע 2 בחדות ימינה תוך שהוא חותך את נתיב נסיעתו של רכב הנתבע ופוגע בכנף השמאלית של רכב הנתבע. לטענתו, הטענה כי ניסה לעקוף אוטובוס תוך שהוא סוטה שמאלה ופוגע ברכב התובע, לא היתה ולא נבראה.

3.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בתמונות הנזקים לרכבים, השתכנעתי כי דין התביעה להידחות, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.

4.אכן, כטענת ב"כ הצדדים, המדובר בגרסה מול גרסה, כשכל אחד טוען שהצד השני הוא שסטה לעברו ופגע בו. אלא שהראיות העולות מעדויות הצדדים ותמונות הנזק מובילות למסקנה המסתברת האחת, ולפיה היה זה דווקא רכבו של התובע 2 שסטה בחדות מנתיב שמאלי לנתיב אמצעי תוך חציית שני נתיבים בחדות ובמהירות ופגיעה ברכב הנתבע. במסקנה זו תומכים שתי עובדות בלתי מוכחשות על ידי הצדדים והן: האחת, אין ספק כי רכב התובע הסתחרר לאחר ההתנגשות ונעצר בצד הימני של הכביש, עובדה שעולה בקנה אחד עם טענת הנתבע, שהרי רכב הנתבע גדול וכבד יותר ואילו זה היה סוטה לעבר רכב התובע היה רכבו מועף לצידו השמאלי של הכביש ושום תמרון מצד נהג התובע לא היה גורם לו להסתחרר ולהגיע ולהעצר דווקא בנתיב הימני. יתר על כן, אילו הטענה של התובעים כי הנתבע הגיע במהירות היתה נכונה אזי הפגיעה ברכב התובע היתה עזה ורצינית יותר מכפי זו המודגמת בתמונות הנזק שסומנו ת/2. העובדה השניה התומכת במסקנתי, הינה זו העולה מתמונות הנזק עצמן, הן של רכב התובע והן של רכב הנתבע. קיפול מראת רכב התובע כלפי פנים ומנגד פגיעה בטמבון רכב הנתבע לפנים וכלפי חוץ מחזקים ומאששים את המסקנה לפיה רכב התובע סטה מנתיבו לעבר נתיב נסיעת רכב הנתבע, שאחרת, לכל הפחות, טמבון רכב הנתבע לא היה יוצא החוצה אלא דווקא נמעך פנימה, שכן זהו הגיונם של דברים בעת התנגשות רכבים, ודבר זה לא קרה.

5.מעדות התובע 2 עולה, כי זה לא פגש בנהג רכב הנתבע אלא שהתברר לו כי זה נעלם מן המקום בעוד שבעדות הנתבע ציין כי אכן שוחח עם התובע 2 מיד לאחר התאונה אלא שזה החל לתקוף אותו וגרם לו להלחץ ולעזוב את המקום. בשל כך אף הורשע הנתבע בעבירה של אי הגשת עזרת לנפגע בתאונה. התרשמתי כי הנתבע הינו אדם רגיש למדי וטענה זו תאמה את התנהגותו על דוכן העדים, ויחד עם זאת, התרשמתי גם מכנות דבריו ומגירסתו המהימנה, אשר הסבירה את סיבת עזיבתו את מקום התאונה, ואת אופן התרחשותה ולפיה רכב התובע הגיע במהירות בסטיה לעברו והסתחרר וזגזג על הכביש עד שנעצר בנתיב הימני, ואילו רכבו שלו נעצר בצורה ישרה בכביש, טענה שלא הוכחשה ולא נסתרה על ידי מי מהצדדים המעורבים בתאונה.

6.מכל האמור עולה, כי יש להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעים ולקבוע כי האחריות לסטיה ולגרימת התאונה מוטלת לפתחו של רכב התובעים ומכאן שזה גרם באשמו שלו לנזקים שנגרמו לרכבו וזו הסיבה המכרעת והבלעדית לנזק.

7.יוצא איפוא, כי דין התביעה להידחות, וכך אני מורה. התובעים ישאו בשכר עדות הנתבע בסך של 300 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 3000 ₪.  

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ז, 12 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.