תא"מ 19649-05-17 במרום הפקות 2004 בע"מ נ' אלגיסר

לפני בקשה לחיוב המשיבה בערובה בהתאם להוראות חוק החברות. המבקש טוען כי המשיבה היא חברה שאינה סולוונטית ושאין לה פעילות וכי לולא יורה בית המשפט על הפקדת ערבות לא יהיה ממי לגבות את הוצאות ההליך ככל שתידחה התביעה.

המשיבה טענה, בתגובה, כי אין למבקש טענות נגד החוב וכל כוונתו לערפל הדיון. נטען עוד כי בית המשפט רשאי ואינו חייב להורות על חיוב בערובה וכי ניתן להסתפק בערבותו של בעלי החברה, מר אופק, הנהנה מאיתנות כלכלית.

המבקש טען בתשובה כי אין להתיר ערבות אישית של בעל החברה כחלופה לערבותה של החברה והפנה להחלטת כב' הרשמת הבכיר ט' פרס, בה נקבע שככל שלבעלי החברה איתנות כלכלית כנטען – אין מניעה כי יפקיד הכסף בהתאם לחיובה של המשיבה.

רק לאחרונה שב בית המשפט העליון וציין כדלקמן:

"כידוע, תקנה 519 לתקנות נועדה לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של הנתבע לקניין, וכן זכות הנתבע והאינטרס הציבורי במניעת הגשתן של תביעות סרק. ככלל, אין להתנות את זכותו של התובע לגישה לערכאות שיפוטיות בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים. הטעם לכך נעוץ בכך שזכות הגישה לערכאות היא בגדר זכות חוקתית מן המעלה הראשונה [ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)]. בית משפט זה הדגיש לא אחת כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה אך מחמת עוניו ואין להגביל את זכות הגישה לערכאות לבעלי אמצעים. תקנה 519 לתקנות אינה מתווה את אמות המידה להחלתה. על כן, בפסיקה נקבעו מספר שיקולים מנחים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לצוות על הפקדת ערובה. בין היתר: מצבו הכלכלי של התובע, סיכויי התביעה, בשים לב למועד הדיון בסוגיה, מורכבות ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם, תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני בכתב התביעה [ראו: רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 10 והאסמכתאות שם (30.12.2014)].

...

על פי סעיף 353א לחוק, בית המשפט רשאי לחייב תובע המאוגד כחברה בעירבון מוגבל או חברת חוץ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע במידה ותביעתו תידחה. לכלל זה ישנם שני חריגים: בית המשפט מצא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה; או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. תכליתו העיקרית של סעיף 353א לחוק היא להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל להיפרע בגין הוצאותיו מתובע המסתתר מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים (ראו: רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר), [פורסם בנבו] פס' 6 (13.7.2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 684 (מהדורה 12, 2015)]. הלכה היא כי בניגוד לכלל במקרה של תובע אישי, כאשר מדובר בחברה-תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג. הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל על כתפיה. בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, עליו לבצע בחינה תלת שלבית [ראו: רע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 4 (14.2.2016) (להלן: עניין אור בנמל)]. בשלב הראשון, נבחנת יכולתה הכלכלית של התובעת לעמוד בהוצאות שתפסקנה מבחינה כלכלית. בכלל זה, בית המשפט יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי, לרבות מורכבותו, הצורך במומחים או גילויים חריגים, שכר הטרחה הצפוי וסיכויי התביעה. אם במסגרת בחינה זו התובעת לא הצליחה להוכיח כי יש ביכולתה לעמוד בהוצאות הנתבע במידה ותביעתה תידחה, הדיון עובר לשלב השני. בשלב השני, בית המשפט יבחן האם ישנן נסיבות המצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה. בשלב השלישי, בית המשפט קובע את גובה הערובה. בשלבים השני והשלישי, בית המשפט נדרש לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע לקניין, בדומה לאיזון הנערך לשם החלת סעיף 519 לחוק, כאמור [ראו: עניין אור בנמל, פס' 4]. כמו כן, בקביעת הערובה רשאי בית המשפט להתחשב בנכונותם של בעלי השליטה בחברה לערוב באופן אישי להוצאות."

(רע"א 4128/17 LAUDERBAIE YACHTS LTD (חברה זרה) נ' יצחק טאוב, כב' הש' דנציגר. החלטה מיום 29.6.17)

נוכח האמור לעיל, מצאתי לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה בסך 5,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית צמודה ובלתי מוגבלת בזמן. ההפקדה תבוצע בתוך 30 יום מהיום.