תא"מ 19622-11-13 קרדן רכב בע"מ נ' גזולו ואח'

ביום 9.9.2009 נהג הנתבע 1 ברכב שהיה מבוטח על-ידי הנתבעת 2. במהלך נסיעתו הוא פגע ברכב שהיה בבעלות התובעת (חברה העוסקת בהשכרת כלי-רכב). אין מחלוקת באשר לאחריותם של הנתבעים לתאונה ובאשר לחובתם לפצות את התובעת בגין נזקיה. הנתבעים אכן שילמו לתובעת פיצוי בסך של 15,202 ₪. אלא שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת בסוגיית ירידת הערך, ועל כך נסבה התביעה המונחת לפניי.

וזו המחלוקת בעיקרה: השמאי מטעם התובעת קבע ירידת ערך בשיעור של 7.5%. במועד שנערכה חוות-הדעת, ערך הרכב היה 53,091 ₪, ובהתאם לכך אמד השמאי את ירידת הערך בסכום של 3,982 ₪. על הנתונים האמורים הנתבעים אינם חולקים. אלא מאי? כאשר פנתה התובעת לנתבעת 2 בדרישה לפיצוי – היה זה בחודש אוגוסט 2013, כארבע שנים לאחר התאונה ובדיקת הרכב על-ידי השמאי – השיבה הנתבעת 2 כי רכב התובעת הועבר לבעלות פרטית בתאריך 9.2.2010, ולכן: "עם קבלת הסכם מכירת הרכב והוכחת הפסד ממשי בגין ירידת הערך נמשיך טיפול בדרישה לירידת ערך" (ראו מכתבה של הנתבעת 2 מיום 23.9.2013). במילים אחרות: הנתבעת 2 נאותה לשלם את הפיצוי שדרשה התובעת למעט ירידת הערך; לגבי רכיב אחרון זה, הודיעה הנתבעת 2 כי תמשיך ותטפל בעניין לאחר שתקבל לידיה את המסמכים הנוגעים למכירת הרכב לבעלות פרטית בחודש פברואר 2010 (מספר חודשים לאחר התאונה).

הנתבעת 2 לא קיבלה לידיה את הסכם מכירת הרכב, ולא שילמה את מרכיב ירידת הערך. מכאן התביעה. איני רואה צורך להרחיב באשר להשתלשלות העניינים בגדרי ההליך, ואציין רק כי משלא באו הצדדים לכדי הסכמות ביניהם, נשמעו עדויותיהם של השמאי מטעם התובעת ושל סגן מחלקת התביעות אצלה. כמו-כן השמיעו באי כוח הצדדים את טענותיהם בהרחבה, והצביעו על השיקולים הרלוונטיים – כל אחד לפי שיטתו.

אפנה כעת להצגת הסוגיות המרכזיות שעלו בטיעוני הצדדים, ולדיון תמציתי וממוקד בהן, כמצוות התקנות בהליך של סדר דין מהיר. אקדים ואומר, כי מסקנתי היא שדין התביעה להתקבל באופן חלקי.

ראשית, עלתה שאלה באשר לטענה העובדתית של הנתבעים כי הרכב נמכר ועבר לבעלות פרטית בשנת 2010. בעניין זה הציגה באת-כוח הנתבעים את תשובתו של משרד הרישוי לשאילתה באשר לרכב התובעת (שמספרו 2714061). ממסמך זה, שסומן נ/1 ואשר התאריך הנקוב בו הוא 23.9.2013, עולה כי הרכב נמצא בבעלות פרטית מיום 9.2.2010. מנגד, באי-כוח התובעת הבהירו בשני דיונים שהתקיימו לפניי, כי אצל התובעת אין כל תיעוד לעניין מכירת הרכב בשנת 2010, ויתרה מכך: יש בידיהם מסמכים המצביעים על מכירת הרכב בשנת 2014.

אם כן, עלתה לכאורה אי-בהירות בשאלה אם הרכב אמנם נמכר בשנת 2010. אולם, מחקירת סגן מחלקת התביעות של התובעת עולה כי האפשרות שהתובעת החזיקה בידיה את הרכב במשך כשמונה שנים – ממועד עלייתו לכביש בשנת 2006 ועד לשנת 2014 – אינה סבירה ואינה על-פי המקובל. העד תיאר, כי לא אחת אנשים המחזיקים ברכב ליסינג רוכשים את הרכב לאחר תום תקופת ההשכרה, וכי לעיתים, כאשר החברה מוכרת רכב ששימש להשכרה או לליסינג, היא מתחייבת שבחלוף פרק-זמן מסוים היא תקבל את הרכב חזרה לידיה בעסקת "טרייד-אין". העד בהגינותו שיער כי כך היו פני הדברים בענייננו, כלומר כי זו ההנחה הסבירה וההגיונית (ראו עמוד 10 לפרוטוקול). אציין, כי השערה זו עולה בקנה אחד עם הרישום בהסכם למכירת הרכב בשנת 2014, שלפיו "הרכב נרכש ע"י המוכרת מצד שלישי במסגרת עסקת טרייד אין" (סעיף 2.7 להסכם, שנכלל גם-כן במסגרת המסמכים המסומנים נ/1).

הנה כי כן, המסקנה המסתברת ביותר בענייננו היא שבשנת 2010 הרכב אכן הועבר מהתובעת לידיים פרטיות, ולאחר מכן נרכש על-ידי התובעת במסגרת עסקת "טרייד אין". בשנת 2014 מכרה התובעת את הרכב פעם נוספת.

דא עקא, כפי שעולה מטיעוניו של בא-כוח התובעת ומדבריו של העד, הניסיונות לאתר מסמכים לגבי הרכב מהתקופה שלפני שנת 2014, ובפרט את הסכם מכירת הרכב בשנת 2010, עלו בתוהו (ראו בפרט עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 10-8).

מכאן ניגש לשאלה השנייה, והיא מה נפקות יש להסכם מכירת רכב על קביעת ירידת הערך, אם בכלל. אומר מיד, כי איני מוצא לנכון להאריך בדברים בעניין זה, שכן הפסיקה כבר נדרשה לכך לא פעם. אפנה למשל לפסק-דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"א 52918-01-12 זילברמן נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (5.2.2014), שם נסקרו הכללים בעניין הזכות לפיצוי בגין ירידת ערך לאור עקרון "השבת המצב לקדמותו" (ראו גם רע"א 3557/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70 (1994)), וכן צוינו גישות שונות שהועלו בפסיקה בכל הנוגע למועד שבו יש לבחון את ירידת הערך. בפסק-הדין אימץ בית המשפט את הגישה אשר לפיה ככלל יש לחשב את ירידת הערך במועד התאונה ולא במועדים מאוחרים יותר, אולם לכך יש סייג והוא כי במקום שבו הרכב נמכר והוכח כי ירידת הערך הייתה גדולה או קטנה יותר – יובא גם נתון זה בחשבון. "דומה הדבר" – כך נכתב – "לקביעה כי חוות דעת השמאי לגבי עלות התיקון ברכב היא המכרעת לעניין גובה הנזק ואין הנהג חייב לתקן את הרכב על מנת לזכות בפיצוי ואולם אם תיקן את הרכב ושילם סכום גבוה או נמוך יותר ממה שהעריך השמאי, הרי שיש להתחשב בקבלות שהציג נהג הרכב בפועל".