תא"מ 19515-06-13 נוי אימפורטר פור יו בע"מ נ' עוז

ראשוני בע"פ ולפיו שולם לנתבע סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין טיפולו בערעור נשוא שכה"ט.

דהיינו, הצדדים אינם חלוקים באשר להסכמה כי שכר הנתבע בגין כלל הטיפול בערעור יעמוד על סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ, כי הסכום שולם מידית מראש ואף לא נערך הסכם שכ"ט בגינו.

כך, אין מחלוקת בין הצדדים כי תוספת שכה"ט בשיעור של 5% הינה יוזמת התובעת, ולא באה כדרישה מאת הנתבע (אשר כפי הנלמד מהטיעונים אמד בעצמו את עלות שכה"ט בגין הגשת הערעור בסך של 30,000 ₪, וכדבריו לא חרג ממילתו ולא דרש שכר נוסף). כן, אין חולק על העדרו של הסכם שכ"ט בכתב גם באשר לרכיב זה.

המחלוקת הנטושה אפוא בין הצדדים נוגעת למהות ההסכמה, האם הוסכם על תוספת שכ"ט בגובה 5% מזכייה מלאה, בבחינת קבלת הערעור במלואו, או שמא הוסכם על תוספת שכ"ט מכל תוצאה (אף כי יש לציין כי לעמדת התובעת כל שהבטיחה הוא כי תשקול מתן התוספת האמורה).

במצב דברים זה, בהחלט לא ניתן לשלול את האפשרות כי אומד דעתו של כל אחד מהצדדים מוביל למסקנה התומכת בעמדתו, זה כיוֵון לזכייה מלאה וזה כיוֵון לכל תוצאה שתגרור תשלום. אולם, היות שאין מחלוקת כי ההסכמה הבסיסית הינה כי שכה"ט בגין מלוא הטיפול יעמוד על הסך של 30,000 ₪ שאף שולם מראש, הרי שכל הסכמה אחרת ומאוחרת טעונה הוכחה בידי הנתבע, בהיותו המוציא מחברו בנסיבות אלה.

5.חובתו של עו"ד לערוך הסכם שכ"ט במסגרתו יובהר גובה השכר וכל תנאי תשלומו קיבלה התייחסות בפסיקה ואף יוחס לה מעמד של חובה מחובות האמון בהן חב עוה"ד כלפי לקוחו. נקבע, כי הציפייה מעוה"ד לעריכת הסכם בכתב מקפלת בתוכה אלמנט של וודאות ביחסי עוה"ד-לקוח, ומשעה שעוה"ד אינו מעגן את ההסכמה בהסכם מסודר וברור, עלול להיווצר קושי להתחקות אחר כוונותיו והבנתו של הלקוח.

במובן זה, אין לקבל את עמדת הנתבע ולפיה נטל ההוכחה מוטל על התובעת. החובה לעיגון ההסכמה בהסכם שכ"ט מוטלת על הנתבע ולא על התובעת, בבחינת המוציא מלקוחו עליו הראיה.

ר' פסה"ד בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, פ"ד נח(5) 20, והפסיקה בעקבותיו.

כאמור, אין המדובר במקרה בו לא הוסכם על כל שכר, ובמקרה כזה על בית המשפט לשום את שכרו הראוי של המייצג, אלא, הסכם שכר הטרחה שנכרת בין הצדדים (אף כי בע"פ) כלל איננו שנוי במחלוקת, והצדדים אינם חלוקים כי הנתבע נשכר לשם טיפול בערעור תמורת הסך של 30,000 ₪ בצירוף מע"מ.

עפ"י תיאור השתלשלות העניינים לפי גרסתם של שני הצדדים, לא באה ההסכמה המאוחרת אלא כדי להוסיף על קודמתה, ובנסיבות אלה, שעה שהתובעת הסכימה ושילמה שכרו המוסכם של הנתבע בגין הטיפול בערעור, אין זה בלתי מתקבל על הדעת כי משבחרה מיוזמתה שלה להוסיף על שכר מוסכם זה, ומבלי שבאה בשל כך כל דרישה מאת הנתבע, היתה מותנית התוספת בשכר בזכייה מלאה בערעור, כגרסתה. העמדה ולפיה כל זכייה בערעור, בכל סכום שהוא, מזכה את הנתבע בתוספת אחוזים עפ"י ההסכמה המאוחרת, איננה מתיישבת עם נסיבות העניין ולפיהן שכר הטיפול בערעור כשלעצמו (העשוי ממילא להוביל לכל תוצאה, לדחייה, לזכייה מלאה או לזכייה חלקית) שולם זה מכבר בהסכמה הראשונית. לא שוכנעתי, ואף לא הובאו ראיות מספקות לטענה כי הצעת התובעת להוסיף על שכרו של הנתבע באה בשל העבודה המרובה על הערעור כשלעצמה ואשר מר נוי נוכח לראותה.