תא"מ 19235-12-13 הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

מונחת בפני תביעה שעניינה תאונת דרכים, אשר אירעה ביום 9.6.13 בהרצליה בין רכב פרטי נושא מספר רישוי 85-491-70 ובין משאית נושאת מספר רישוי 28-978-76 (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אירעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות התרחשותה.

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה והוגשו הראיות.

בתום הדיון בתביעה, לאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הסמיכו באי כח בעלי הדין את בית המשפט לפסוק את הדין על דרך הפשרה, על פי סע' 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984. זאת לאחר שהובהר לצדדים כי פסק הדין יינתן ללא נימוקים וכי העילות לערעור על פסק דין זה הינן מצומצמות ביותר, כך שקיים קושי משמעותי לערער עליו.

לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות, ובשים לב לנסיבות קרות התאונה ומוקדי הנזק ברכבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעות על פני גרסת הנתבעת.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הרכב הפרטי נסע בנתיב הימני וכי המשאית נסעה בנתיב השמאלי. כמו כן אין מחלוקת בין הצדדים כי בנתיב הימני, לפני הרכב הפרטי, היתה משאית נוספת. המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם המשאית סטתה לנתיב הימני בו נסע הרכב הפרטי, כטענת התובעות, או שמא הרכב הפרטי סטה לנתיב המשאית, כטענת הנתבעת.

מטעם התובעת העידה הגב' מיכל בקנשטיין, הנהגת ברכב התובעת (להלן: "נהגת התובעת"). לטענתה המשאית ניסתה להשתלב בנתיב הימני בו נסעה ואגב זאת פגעה ברכבה. היא העידה, כי ראתה את המשאית עוד קודם לניסיון ההשתלבות, כאשר זו עמדה, ראשונה ברמזור, בנתיב השמאלי, במקביל למשאית נוספת אשר עמדה בנתיב הימני. עוד העידה, כי שני נהגי המשאיות שוחחו ביניהם בעודם עומדים ברמזור, וכי כאשר מצג הרמזור התחלף לירוק, ניסתה המשאית להשתלב מלפניה. עדותה היתה ברורה, קוהרנטית ומשכנעת, מבוססת על התרשמותה מגוף ראשון ומתיישבת עם מיקומי הנזק וצורתם.

מטעם הנתבעת העיד מר מיכאל רוזיליו, נהג המשאית. לטענתו, המשאית נסעה בנתיב הימני ברם עברה לנתיב השמאלי מאחר שמשאית נוספת שהיתה בנתיב הימני חסמה את הנתיב בעצירה. עוד טען, כי כאשר מצג הרמזור התחלף לירוק החלה המשאית שבנתיב הימני לנסוע לאט, בעוד שמשאיתו אף היא מתחילה לנסוע לאט, וכי בשלב זה השתחל רכב התובעת בין המשאית שבנתיב הימני ובין המשאית בה עסקינן, בניסיון לעקוף, וכך פגע במשאית. נהג המשאית העיד, כי לא ראה את רכב התובעת עד לתאונה, שכן במשאית שדה ראיה מוגבל. לפיכך כל גרסת הנתבעת נשענת אך ורק על השערתו, כי רכב התובעת ניסה לעקוף את המשאית מימין.

מצאתי השערה זו פחות מסתברת מן הבחינה ההגיונית. נהג המשאית טען, כי לפני המשאית בנתיב הימני עמד רכב אחד ברמזור, ולפני המשאית שלו עמדו רכב או שניים. משמע כי לפי עדותו המרווח בין שתי המשאיות היה מצומצם מאוד, ולפי עדות נהג המשאית בעצמו עמד המרווח על 2-3 מטרים בלבד. יתר על כן, נהג המשאית העיד, כי המשאית בנתיב הימני היתה במצב של נסיעה איטית מאוד, משמע אף לדידו הרווח בין המשאיות לא הלך והתרחב. עם זאת, סבר נהג המשאית, כי רכב התובעת ניסה להשתחל במרווח הצר הזה, וכך נוצרה התאונה. הסיבה למעשה בלתי סביר זה, אליבא דנהג המשאית היתה, כי נהגת התובעת מיהרה "לגן" כלשונו. לא השתכנעתי מהסבר זה. מעבר לכך, היו מספר אי דיוקים בעדות נהג המשאית. הוא סיפק גרסאות שונות למיקומו ביחס למשאית הנוספת. בתחילה טען שעמד "במקביל למשאית" שמימין. ברם בהמשך טען, כי לא היה במקביל למשאית, כי אם המשאית שמימין היתה לפניו. גם לתיאור השתלשלות העניינים לאחר התאונה לא היה עקבי. בתחילה טען כי נהגת התובעת לא נתנה לו לצלם תמונות, "לקחה את האוטו ונסעה", בהמשך טען, כי נהגת התובעת לא יצאה מהרכב ולא נתנה לו פרטים "כי היא היתה לחוצה ואמרה שהיא ממהרת לגן או משהוא כזה", אבל אח"כ אמר, כי היא ירדה מהרכב וחיפשה פרטים "לאחר שעברה את הצומת". גם בשל אי דיוקים אלה מצאתי את גרסת התובעות משכנעת יותר מאשר את גרסת הנתבעת.

לאור האמור אני פוסקת כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 5,263 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל ואגרת משפט ששולמה.