תא"מ 19230-09-14 פארס נ' מדינת ישראל

לפני תביעה לשון הרע ובה עתירה לפסיקת פיצוי סטטורי בהתאם לחוק.

העובדות שאינן במחלוקת:

בסמוך לחודש אפריל 2014 קיבל התובע מסמכים מהם עולה שהוא קשור לכאורה לעסקת מכר מקרקעין הנוגעת לחלקה 42 בגוש 19401 שבגינה הוצאה שומה מס' 112277389.

השומה כללה דרישת תשלום ובגינה הוטלו עליו עיקולים.

ביום 18.5.14 פתח התובע בהליך של המרצת פתיחה במסגרתו ביקש מבית המשפט לאסור על הנתבעת לפעול כנגדו בגין השומה, להורות על ביטול העיקולים ולחיוב הנתבעת בהוצאות.

לאחר פתיחת ההליך, נבדקו טענות התובע והנתבעת ביטלה מיד את השומה ואת העיקולים כאשר היא גם חויבה בהוצאות משפט בסך 5,500 ₪.

טענת הנתבעת לפיה התובע כלל לא פנה אליה עובר לפתיחת ההליך, עלתה כבר אז ובית המשפט הגם שלא הכריע בה, נתן לה משקל בעת פסיקת ההוצאות. יצוין שעד רגע זה אין שום ראיה על פניה כזו בכלל ופניה כזו בכתב (המתבקשת בנסיבות העניין) בפרט.

אין כאמור חולק שהתובע איננו קשור לאותה עסקת מקרקעין וכי עקב טעות בהקלדת מספר תעודת זהותו הוצאה השומה על שמו.

התובע טוען כי עקב הטלת העיקולים נגרם לו נזק רב שכן הוא מנהל עסק להמרת מטבע ברם ראיות על נזק וכימותו לא הובאו ולכן בכל מקרה תביעה זו נותרת במתחם הפיצוי הסטטורי תוך שהוא מפנה לפסיקה שצירף לסיכומיו. התובע מנסה להראות כי הנתבעת פעלה מתוך עמדת כוח ובכוונה לפגוע ברם כבר עתה יאמר שאינני מקבל כלל טענה זו ואין ספק שמדובר בטעות בתום לב שמקורה בהקלדת מספר ת.ז. שגוי.

הנתבעת טוענת שתי טענות, האחת כי העילה מוצתה כבר בהליך הקודם וכי התובע לא ביקש שם פיצול סעדים והשניה שמטעמי מדיניות משפטית אין לקבוע כי כל הטלת עיקול או פעולה עקב טעות מצד המדינה מהווה לשון הרע, בוודאי לא כאשר מדובר בטעות בתום לב, הנתבעת מפנה לכך שמדובר בגישה שיפוטית שמתקבלת לא פעם בפסיקה וצירפה פסיקה שכזו לטיעוניה.