תא"מ 18800-11-14 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דהן ואח'

1.תביעת לתשלום נזקי רכב התובע 2 (להלן: "התובע"), בגין אירוע תאונתי מיום 25.10.13, בו היו מעורבים רכבי הצדדים.

לפי גרסת התובע עת נהג ברכבו בכביש בו נתונה לו זכות הקדימה, התפרץ לפתע הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") עם רכבו מחניית בניין מגורים אל נתיב נסיעתו, חסם דרכו וכך ארעה התאונה.

לפי גרסת הנתבע עת המתין טרם יציאה מחניית בניין המגורים, כשהוא מאפשר לרכבים החוצים בכביש לעבור, הבחין בתובע מגיע משמאלו, וכשהוא מתקרב הבחין כי אינו שם ליבו לכביש ונוסע במהירות עד שהחל סוטה לכיוון מקום עמידתו ופוגע בו.

2.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות בפני ועיינתי בחומר הראיות הקיים, ומתוך נטלי ההוכחה המחייבים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת גרסתם באשר לאופן התרחשות התאונה ועל כן דין התביעה להידחות.

מאחר שתובענה זו נדונה בסדר דין מהיר, הרי שלפי הוראות תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, על פסק הדין להיות מנומק באופן תמציתי.

3.גרסאות הצדדים הינן לכל היותר סותרות האחת את רעותה, אך לאחר בחינת עדות התובע כנגד עדותו הבהירה של הנתבע מתחזקת המסקנה כי דין התביעה להידחות.

מעדות התובע עולה כי למעשה כל שיכול לומר בוודאות הינו כי לפני התאונה רכב התובע לא היה על הכביש, כדבריו, זאת מאחר שכפי עדותו כלל לא ראה אותו קודם להתרחשות התאונה שכן היה מוסתר ע"י רכב חונה. עדות התובע נסמכת על השערות והנחות, בהן כי רכב הנתבע היה בעצירה קודם לכניסתו לכביש, אולם כלל לא ברור מדוע שיניח כך ולא דווקא כי בא בנסיעה רציפה.

כך גם נפלו סתירות מספר בעדות התובע, ובהן עדותו הראשונית כי רכב הנתבע יצא מאחת החניות המקבילות לכביש, ומנגד עדותו בחקירה הנגדית כי יצא מחניית הבניין ולא מהחניות הצמודות לכביש.

כך, בטופס ההודעה צוין כי התובע לא הספיק לבלום, בעוד שבעדותו בבית המשפט העיד כי ניסה לבלום ואף פירט כי גם שבר את ההגה שמאלה.

בנקודה זו העיד התובע תחילה כי אינו סבור שהתאונה ארעה כשרכב הנתבע במצב עמידה, שכן עוצמת הפגיעה מלמדת על היותו בתנועה, אחרת, אם לא היה רכב הנתבע בתזוזה, לא היה מוסט רכב התובע שמאלה כך שהגיע עד למדרכה השניה. אלא, שבהמשך עדותו טען התובע כי ניסה למנוע את התאונה גם ע"י שבירת ההגה שמאלה ואישר כי הוא זה אשר סטה שמאלה, ולא מעוצמת הפגיעה.