תא"מ 18344-03-13 בית רח לילינבלום 17 ת"א בע"מ נ' גאל דין פרויקטים בע"מ ואח',תא"מ 20025-11-12 בית רח לילינבלום 17 ת"א בע"מ נ' גאל-דין פרויקטים בע"מ ואח',תא"מ 19412-11-12 בית רח לילינבלום 17 ת"א בע"מ נ' יפרח

בפני תביעה לתשלום הפרשי חוב ופיצוי על נזקים, בעקבות סיום חוזה שכירות והחזרת המושכר.

לטענת התובעת, בתום התקופה שבה הושכר נכס על ידה לנתבעת 1, התברר שבעת הפינוי נותרה השוכרת חייבת דמי שכירות בגין חדשים רבים וכן התברר שהנכס הוחרב עד שאינו בר שימוש. תביעה זו מתבררת בעקבות הליכים בהם נקטה התובעת לחיוב הנתבעת 1 כשוכרת, והנתבע 2 כערב, בפיצוי על נזקים אלו.

הנתבעים לא הציגו כל ראיה מטעמם, אך טוענים בסיכומים שלמרות זאת יש לדחות את התביעה נגדם, כי הנתבעת 1 איננה חייבת כספים וממילא שהנתבע 2 איננו ערב. מחלוקות אלו עומדות במוקד פסק הדין.

העובדות הרלוונטיות

1. כאמור לעיל, בתיקים המאוחדים התבררה תביעת התובעת לחיוב בתשלום פיצוי על נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בתום תקופה בת מספר שנים בה הושכר נכס לנתבעת 1.

   במקור, הוגשה התביעה הן כנגד נתבעים 1 ו-2, והן כנגד שני נתבעים נוספים, מאיר אהרוני וגבריאל יפרח (להלן: "נתבעים 3 ו- 4"), כאשר התובעת טוענת שיש לחייב את נתבעים 3 ו- 4 בגין ערבותם האישית לחובת הנתבעת 1. בפסק דין מיום 9.8.15 נקבע שדין התביעה להתקבל ביחס לנתבעים 1 ו- 2 שכן כלל לא הגישו סיכומים מטעמם, ואילו ביחס לנתבעים 3 ו- 4 נדונו הטענות ונקבע שדין התביעה להידחות.

   בעקבות פסק הדין עתרו נתבעים 1 ו- 2 לביטול פסק הדין, פסק דין שלמעשה ביחס אליהם התקבל במעמד צד אחד בלבד, והראו שלמעשה הגישו סיכומים בכתב אלא שאלו תויקו בשוגג בתיקייה נפרדת ולא עמדו בפני בית המשפט במתן פסק הדין. לפיכך, בהחלטה מיום 24.9.15 התקבלה הבקשה, פסק הדין בוטל ביחס לנתבעים 1 ו- 2, וניתנה לתובעת ארכה להגשת סיכומי תשובה. משהוגשו סיכומי התשובה, ניתן ליתן את פסק הדין גם ביחס לנתבעים 1 ו- 2.

2. העובדות הרלוונטיות פורטו בפסק הדין מיום 9.8.15 וזו תמציתן:

   1. התובעת הינה חברה פרטית, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הייתה הבעלים של נכס ברח' לילינבלום 17 בתל אביב (להלן: "הנכס"). הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), הינה חברה פרטית אשר במסגרת פעילותה עסקה בהפעלת "פאב". הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") הינו המנהל ובעל המניות היחיד של הנתבעת.

   2. ביום 19.12.06 נכרת חוזה שכירות (להלן: "חוזה השכירות") שלפיו שכרה הנתבעת מהתובעת את הנכס, וזאת לצורך הפעלת "פאב" בשם "מישמיש" (להלן: "העסק"). בחוזה השכירות נקבע, בין היתר, כי דמי השכירות יועמדו על 2,600$ + מע"מ לשנה הראשונה, ולדמי השכירות יתווספו 3% בכל שנה בתקופות האופציה. הנתבע (ביחד עם 2 ערבים נוספים - הנתבעים 3 ו- 4 בתביעה) חתם על כתב ערבות ושטרי חוב שלפיהם ערב כלפי התובעת לכל התחייבויות הנתבעת בחוזה השכירות.

   3. הנתבעת קבלה את החזקה בנכס והפעילה את העסק במשך מספר שנים. ביום 20.12.10 נכרת בין התובעת לבין הנתבעת הסכם הארכה (להלן: "הסכם ההארכה") שלפיו נקבע שתקופת השכירות תוארך ב- 18 חדשים נוספים, מיום 1.1.11 ועד 30.6.12. בהסכם ההארכה גם נקבע שדמי השכירות יועמדו על סך של 10,500 ₪ לחדש + מע"מ. בסמוך למועד זה גם נכרת נספח לחוזה השכירות (להלן: "הנספח") ובו נקבע שלנתבעת זכות להפסיק את השכירות בכל עת בהתראה בכתב של 75 יום מראש.

   4. במהלך 2011 התברר שהנתבעת לא עומדת בהתחייבויותיה לפי חוזה השכירות. שיק שיועד לתשלום דמי השכירות סורב בשל הוראת ביטול וכך גם סורבו שיקים נוספים. ביום 19.2.12 שלחה התובעת לנתבעת מכתב התראה ובהמשך אף הודיעה על חילוט פקדון שהפקידה הנתבעת בסך של 34,220 ₪. צעדים אלו לא הביאו ליישוב המחלוקות ובתום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם ההארכה, 30.6.12, תפסה התובעת את החזקה בנכס.