דומיקאר בע"מ נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ

הצדדים בתיק זה חלוקים בשאלה האם קביעה בפסק דין שניתן בהליך קודם כי קיים לתובע שם (מבוטח הנתבעת דכאן) באותו הליך "אשם תורם", מקימה עילת תביעה בתיק הנוכחי בגובה שיעור האשם התורם שנקבע והאם נוצר מעשה בית דין באותו הליך.

ביום 15.8.2013 ניתן פסק דין בבית משפט לתביעות קטנות ברחובות (כב' השופט בדימוס גדון ברק) בתיק 56089-12-12 (מאיר ברנשטיין נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'), שבו פסק בית המשפט בפסק דין מנומק לאחר שמיעת עדויות הנהגים כי התביעה מתקבלת, אך ייחס לתובע שם (מבוטח הנתבעת כאן), אשם תורם בשיעור 30%.

בתיק זה מבקשת התובעת על יסוד מעשה בית דין ופסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות כי בית המשפט יחייב את הנתבעת כאן לשלם לתובעת 30% מהנזקים הנתבעים. הנתבעת מתנגדת וטוענת כי אין בקביעת בית המשפט כדי להקים עילת תביעה, בין היתר בטענה כי אשם תורם אינו מקים עילת תביעה, ובודאי שלא בשיעור שנקבע.

ככלל, אשם תורם לכשעצמו אין בו כדי להקים עילת תביעה עצמאית. אולם קביעה זו אינה פשטנית, כפי שניתן לחשוב, וכאשר דקים פורתא בסוגיה, נראה כי יש לערוך הבחנה בין מקרים שונים, כפי שיובא להלן.

קיימת פסיקה ולפיה נקבע כי אשם תורם אינו מהווה עילה עצמאית בנזיקין, וכי אם במקרה מסוים נקבע אשם תורם של התובע, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לחייב את התובע כלפי הנתבע, או כל גורם אחר, באחריות בנזיקין ביחס לנזק שנגרם באירוע הרלוונטי, בשיעור האשם התורם שנקבע.

ואולם, עצם העובדה שהתנהגות מסוימת מהווה אשם תורם, אינה פוסלת את האפשרות שאותה התנהגות עצמה תהווה גם אשם יוצר אחריות, אם יוכחו התנאים לכך, ועל הרוצה להוכיח כי התנהגות, אשר נקבעה כאשם תורם, מהווה גם אשם יוצר אחריות, להוכיח כי התקיימו בהתנהגות זו רכיבי העוולה הנזיקית הרלוונטית ומכלול הדרישות לקיום חיוב נזיקי. מכאן, שלא ניתן לקבוע, קטגורית, כי כל אימת שנקבע אשם תורם אין בכך כדי להקים עילת תביעה; שכן בהחלט ייתכן כי אותה התנהגות, אשר לגביה נקבע כי היא בבחינת אשם תורם מצד הניזוק, יש בה גם משום הפרת חובה כלפי המזיק (ראו: תיק אזרחי (ת"א) 56522/04 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' שלו ברוך שניתן ביום 14.4.2005).

כך, בפסק דין שניתן ביום 14.1.2008 על ידי בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ירון בשן) בתיק אזרחי (ת"א) 33749/07 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בארתור גיל ואח', ניתח בית המשפט את מונחי "האשם" שבסעיף 64 לפקודת הנזיקין ו"אשם תורם" שבסעיף 68 לאותה הפקודה וקבע כי סעיפים אלו עוסקים ב"אשם" שהקשרו שונה: בעוד שסעיף 64 נוגע ל"אשם" המופנה כלפי הצד שכנגד, סעיף 68 עוסק ב"אשם" המופנה כלפי התובע עצמו. יש הבדל בין חובת הזהירות שחב אדם כלפי הזולת וחובת הזהירות שהוא חב כלפי עצמו. חובת הזהירות שנתבע חב כלפי הזולת היא "יסוד חיובי" (דהיינו אחד מהעניינים שעל התובע להוכיח כדי להקים את עילתו) – והיא נוגעת ל"אשם" שבסעיף 64. חובת הזהירות שתובע חב כלפי עצמו היא "יסוד שלילי" (דהיינו ענין שהנתבע צריך להוכיח כדי להקטין את הפיצוי שבו יחויב) והיא נוגעת ל"אשם תורם". מכיוון שלחובות זהירות יש תמיד ביטוי עובדתי - החובה (או האיסור) בהתנהגויות מסוימות בהקשר מסוים – לא יכולה להיות תשובה אחת, אוטומטית, נכונה תמיד, לשאלה, אם יש (או אין) חפיפה בין היסוד החיובי והיסוד השלילי, או בין ה"אשם" ל"אשם התורם".

בית המשפט מביא שם דוגמא היפה להמחשת הדברים:

"שתי מכוניות התנגשו בצומת: הנהג האחד התעלם מאור אדום ברמזור. הנהג השני נהג במהירות כפולה מהמהירות המותרת. סביר שכל אחד מהם היה יוצא חייב בפלילים אילו הועמד לדין. כאן יש סימטריה מוחלטת בחובות הזהירות של הנהגים: הן נגזרות מאותן עובדות, מאותו דין ומאותו היגיון. כל ביטוי מעשי של החובה שלהם כלפי עצמם חופף לגמרי לביטוי החובה שלהם איש כלפי חברו. תביעתו של כל אחד מהם גוררת "נטל של אשם" שיגרום להפחתה מהפיצוי, אפילו אם תצליח. אבל כאן מתקיימת חפיפה מוחלטת בין היסוד השלילי ("אשם תורם" שמצדיק הפחתה מפיצוי) לבין היסוד החיובי ("אשם" שעליו ניתן לבסס תביעה): "נטל האשם" שיביא להפחתה בפיצוי של כל אחד מהנהגים זהה ל"אשם" שעליו מבסיס הנהג האחר את תביעתו. שני ביטויי

האשם מבוססים על אותן עובדות ועל אותן נורמות משפטיות. המצב היה שונה, אולי, אילו אשמו של אחד הנהגים היה מתבטא בחריגה מנורמה אשר לא נוגעת להגנה על האינטרס של הנהג האחר".