לרום נ' גולזרפור ואח'

על פי הסכמת הצדדים ניתן פסק דין

בהליך זה על סמך החומר שהוגש בתיק כולל הבקשה לצו מניעה והדיון בו, וללא צורך בדיון נוסף.

התובע שכר מהנתבעים דירה בגבעת זאב. הצדדים חתמו על הסכם שכירות והתובע נתן שיקים לפי ההסכם. כאשר התובע הגיע לדירה התברר לו כי לא יוכל לעשות בה שימוש עקב כך שהתובע סבר שמושכרת לו גם מרפסת בה יוכל לעשות שימוש ייחודי כך שיתאפשר לו לגדל במקום את כלבו. משהתברר לו שהוא לא יוכל לעשות במרפסת שימוש ייחודי הסכימו הצדדים שהתובע יהיה רשאי לעזוב את הדירה ללא שום מחוייבות. חרף ההסכמה נפרע שיק אחד שנתן התובע עבור השכירות בסך 1,500 ₪ ונותרו בידי הנתבעים השיקים הנוספים שניתנו עבור השכירות לאחר מכן נפרע שיק נוסף שנתן התובע בסך 3,000 ₪. אין מחלוקת שהתובע עזב את הדירה, בהתאם לסיכום שבין הצדדים ומסר את מפתחות הדירה לנתבעת.

התובע הגיש תביעה בה נדרשו הנתבעים להחזיר לו את הסכום שגבו וכן את יתר השיקים שטרם נפרעו וכן בקשה לצו שיאסור שימוש בשיקים הנוספים. לאחר דיון בנוכחות הצדדים ניתנה על ידי החלטה האוסרת שימוש בשיקים הנוספים, החלטה מיום 19.3.17. כאמור הצדדים הסכימו שינתן פס"ד בקשר לכל המחלוקות ביניהם על סמך החומר המצוי בתיק.

התובע טוען כי התברר לו שבניגוד לאמור בהסכם השכירות, המרפסת, שהיא חלק מהמושכר לפי הגדרת המושכר בהסכם השכירות, לא הושכרה לו למעשה ולא תהיה בשימושו הבלעדי . לפיכך הוא לא יכול היה להמשיך בשכירות שכן לא היה מקום לגידול כלבו, כאשר הנתבעת ידעה שהוא שוכר את המקום עם הכלב. הנתבעים טוענים כי אמנם הסכימו שהתובע יוכל לסגת מההסכם עקב כך שהתברר שהוא לא יוכל לגדל את כלבו אך על התובע לפצותם בסכום ששילם כבר בגין כך שהם הפסידו סכומי כסף כתוצאה מכך שלא יכלו להשכיר את הדירה לאחרים. לטענתם הסכמתם לתת לתובע לסגת מהעיסקה ללא מחוייבות לא כללה החזר סכומים שכבר נגבו עבור השכירות שהיה בהם כדי לשקף את השקעות הנתבעים בדירה לצורך השכירות ואת ההפסד מכך שהדירה לא הושכרה לאחרים.

לאחר עיון בהסכם בעדויות הצדדים בצו המניעה ובהסכמים מסקנתי היא שיש לחייב את הנתבעים להחזיר לתובע כל סכום שנגבה בגין השכירות ואולם יש לעשות כן ללא צו נוסף להוצאות על אף שהתביעה בעיקרה וצו המניעה התקבלו, ואלה נימוקי:

אין ספק שההסכם בוטל בהסכמה כאשר הנתבעת כותבת לתובע הודעה לפיה הוא יוכל לצאת מהסכם ללא מחוייבות.

אין ספק כי לפי לשון ההסכם השכירות כללה שימוש ייחודי של התובע במרפסת ואולם אין ספק גם שהתובע ידע שהוא לא יוכל לקבל שימוש בלעדי כאמור שכן הכניסה לדירה הנוספת הנמצאת בנכס, המושכרת לדייר אחר, עוברת דרך אותה מרפסת. לפיכך נוצר מצב בו מחד בהסכם שכירות נכתב שהמושכר כולל את המרפסת ומאידך ברור היה, ולפחות צריך היה להיות ברור, שאין מדובר בשימוש ייחודי שכן המרפסת מהווה כניסה לדירה נוספת. נראה איפוא שמבוי סתום זה היה למעשה הגורם לכך שהצדדים הסכימו שהתובע יוכל לבטל את ההסכם. כיוון שמצב המרפסת והשימוש בה היה ידוע לצדדים עוד קודם לחתימת ההסכם היה מקום לקבוע פיצוי לנתבעים על ביטול ההסכם והשקעותיהם בדירה לצורך השכרתה וההפסד שנגרם להם כתוצאה מאי השכרתה לאחרים, ואולם הנתבעים בחרו שלא להסתפק בפיצוי בלבד והשאירו בידם את כל השיקים שנתן התובע עבור השכירות דבר שהצריך את התובע להגיש תביעה זו ובקשה לצו מניעה בקשר ליתר השיקים דבר שגרם גם לתובע הוצאות מיותרות. אלמלא נהגו כך היה מקום לקבוע אולי פיצוי קטן ואולם פיצוי זה נבלע בנזקים ובהוצאות שנגרמו לתובע בהליך זה.

התוצאה היא איפוא שאני מחייב את הנתבעים להחזיר לתובע כל סכום שנגבה על ידם בקשר להסכם השכירות ולאור האמור אין צו נוסף להוצאות .